ימים של חסד

הוא יודע שאני על הקשקש ובכל זאת ממשיך. חדרי בריחה הוא עושה לי בכל מגרה בבית ובכל מדף במקרר. זורק לי קצה חוט ומבקש שאהנה. אבל יש ימים, בעיקר כשאני יושבת על משכורות שהוא לא בא לי טוב. ואני עדינה עם המילים. 
במפגש האחרון עם הפסיכולוגית (רוב הזמן אנחנו אצלה יחד ומדי פעם באים למפגש אישי), אמרתי שאני מתחילה לאבד את זה. שאני מתחילה ממש לנבוח. מילא עליו, אבל אני מבהילה את עצמי תוך כדי ולזה אני ממש לא מוכנה.
האדרנלין שזורם לו בדם יכול לשגר חללית. הוא מנפנף בADHD שלו, כאילו כבש את האברסט ומגיע לו מינימום פרס נובל. 
שלא תבינו לא נכון, כן? הוא מותק! הוא כל מה שאישה יכולה לבקש לעצמה. וזה נכון לגבי תשעים ושלושה אחוז מהזמן. 
אבל יסלח לי אלוהים שחנן אותי ביצירתיות, שאני שוכחת לראות את התמונה השלמה, ושבשלושת הימים האחרונים של החודש, באותם שבעה אחוזים, שכל אחד מהם הוא מינימום גוליית, אני שמה לו באוכל ולריאן (אני כותשת כדורים) וזוכה לשקט. בבית, בראש, במיטה. השמפו יוצא בנחת מהבקבוק, הגבנ"צ במקומה במקרר. שום צופן, שום קוד. שבעים ושתיים שעות של חסד.