השליח של הפיצה - חלק שני

זהו סיפור מתח בהמשכים. בפרק הקודם, מצאתי גופה וניסיתי להפליל את השליח של הפיצה שהזדמן למקום. לא אישי.

״אני שוטרת, נמרוד.״ אמרתי והוא החוויר

״לא, לא עשית שום דבר רע.״ צחקתי והוספתי ״אני רק רוצה שתבין את ההקשר. אל תצפה שכל הזמנה בפיצה תייצר לך מצבים. אבל אני שוטרת ואני עסוקה מדי בשביל פאבים ובארים ומקומות אפלים שאחר-כך אצטרך גם להגיע אליהם בשביל חקירה. אני עובדת במחלקת... בעצם, עדיף שלא תדע״

״את שוטרת?״ הוא אמר ועיווה את פניו

״אתה לא מאמין לי? אתה רוצה לראות תג? אתה רוצה שאני אעצור אותך אולי?״ אמרתי והוא צחקק שוב. התחלתי ממש לחבב אותו ואת הצחוק המתגלגל הנבוך הזה. שלפתי את האקדח ״כמה כוסיות שמסתובבות עם ברטה 22 בהכנס אתה מכיר?״ נראה שהפחדתי אותו אבל אחרי שהתעשת אמר ״וואוו, איזה כלי... כלי כלי!״. ״רוצה להחזיק אותו בזמן שאני מסתדרת? רק אל תלחץ על ההדק. הוא טעון״ אמרתי וקרצתי. ״רגע תגיד, אתה בכלל בן 20? עשית צבא? החזקת פעם נשק בחיים שלך?״. הוא התחיל לגמגם - ״מהה אאההה כןן אההה לאאאא הממממ״. ״לא חשוב, אני לא רוצה לדעת״ אמרתי והושטתי את האקדח לכיוונו מקפידה להחזיק אותו בשתי אצבעות כמו סיגריה מאד כבדה - נוגעת אבל לא בכריות האצבעות. הוא הושיט יד רועדת ובקושי רב תפס את האקדח. קמתי והתכוונתי להמציא תירוץ כדי להיעלם משם ופתאום משום מקום פיצוץ נורא. הוא פלט כדור. מרוב רעד והתרגשות - הוא ירה ברצפה. ״השתגעת?״ צעקתי. הוא זרק את האקדח ונעמד ״אני מצטער, אני מצטער, אני חייב לעוף מפה! איזו טעות!״ ״לא, לא שטויות - זה קורה לפעמים!״ ניסיתי לפייס אותו לפני שיהרוס לי את כל התוכנית ״אל תלך!״

״לא, לא - אני חייב לעוף מפה!״

״אתה לא הולך לשום מקום!״ שאגתי והוא קפא

״גברתי...״ הוא מלמל כמו ילדון נזוף 

״שום גברת! אני שוטרת, שכחת! אם אתה רוצה לצאת מפה באזיקים רק תגיד!״

אני לא אוהבת כשזה קורה לי, תמיד מצטערת בדיעבד אבל הפעם זה הציל אותי. אני יודעת להכנס למצב כזה, כשאני באמת במצוקה, שאנשים עושים כל מה שאני אומרת להם. כשהזעם שלי עובר סף כלשהו, אני הופכת למפלצת, מכשפה. הוא פשוט שתק ועמד שם מבועת, חיוור כמו סיד.

״אל תפחד ממני. אזיקים זה לא דבר רע...״ אמרתי ״לא דבר רע בהכרח... תחכה לי פה רגע, אני כבר חוזרת. רוצה לוודא שאף אחד לא נבהל מהתאונה הקטנה הזו שלנו. בסדר, מותק? כשהלילה הזה ייגמר נצחק על הכל, אני מבטיחה״

לא היתה טיפה אותנטיות בדברים שלי וידעתי שהוא כבר מרגיש את זה אבל המריחה הזו יכלה לקנות לי כמה שניות וזה כל מה שהייתי צריכה. המשטרה כבר בדרך לפה בכל מקרה.

״תן לי לראות שאף-אחד לא עושה לנו בעיות. חכה לי פה. אני אסדר את זה. יש מצב שהערת פה מישהו עם הירייה הזו אבל למזלך... אני שוטרת.״

לבשתי את החולצה ויצאתי החוצה. לפני שסגרתי מאחורי את הדלת וידאתי שהכל עלי - הארנק, הפלאפון, המפתחות, משקפי השמש. לא השארתי כלום בדירה. כל מה שנשאר לי זה לרוץ חמש קומות למטה במדרגות ולחמוק דרך היציאה האחורית. השוטרים כבר ימצאו את השליח של הפיצה ויבזבזו עליו את הימים הבאים עד שיגלו שהוא לא קשור לעניין. לא ראיתי מצלמות במסדרון ואין לי זמן לוודא שאין מצלמות נסתרות. האם צולמתי בלובי כשנכנסתי? יש סיכוי אבל יש לי מספיק זמן לרדת מתחת לרדאר עד שאגלה אם אכן היו מצלמות ואם היו - אם היה זיהוי ודאי.

רק כדי לוודא שהתוכנית הולכת לעבוד נכנסתי שוב לבית. הוא לא זז המסכן, עדיין עמד קפוא במרכז החדר. ״אני כבר חוזרת. אל תדאג, אני אסדר את זה. הכל יהיה בסדר. זה יהיה הלילה שלנו.״

לפרק הבא...