לחיי המפגרים

כתבתי לה מכתב. רשמתי את כל מה שהיה לי להגיד. למה בכיתי. למה הלכתי. מה זה החֵבֶל הזה שתלוי במרכז הסלון. כתבתי את הכל. לא תכננתי לתת לה אותו. תכננתי רק לשפוך. רק להוציא את מה שהיה לי הלב. חמש מאות מילה.

לא תכננתי לתת לה אותו. הוא היה אמור להשאר בפח. הוא היה אמור להיאסף על-ידי המשאית הירוקה בסוף היום ולהצטרף לפח הזבל של ההיסטוריה יחד עם כל החיתולים וקרטוני המיץ של עם ישראל. אתה מבין - המכתב הזה שכתבתי היה רק טיוטא. רק מחשבות.

לא תכננתי את עובד התחזוקה שידפוק על הדלת ויבקש שאבדוק אם החשמל עובד. אני חושב שבאותו הרגע הדף נפל. הייתי מוסח בדעתי. ההאנג-אובר היה חזק מדי.

כשחזרתי מהקניות זה כבר היה מאוחר מדי. הפלאפון שלא תכננתי לשכוח ברכב היה מלא בשיחות שלא נענו. המשטרה היתה מסביב לבניין. צרחות ובכי.

בהתחלה ישבתי בפארק ועישנתי ג׳ויינט. ״קודם כל נרגע״ חשבתי. נרגעתי. נשארתי שם אולי שלוש שעות. לטלפון לא עניתי - שישאר כבר ברכב יחד עם הקוטג׳, שיתבשלו בשמש.

לאט לאט שחזרתי את מה שקרה. הבנתי מה קרה. הבנתי מה קרה שם. אני לא יכול לחזור. אני אחזור אחר-כך. אתן להכל להירגע.

התחלתי ללכת. השמש לא זזה בשמים. זה לקח המון זמן ובסוף היא שקעה. הדבר היחיד שמרגיע אותי, אולי, זה ההליכה. כל השאר זה שטויות - כוסות רוח. חבל שאי-אפשר ללכת לנצח. כל הזמן ללכת, גם תוך כדי שינה. רק ללכת.

כשהתחילו לכאוב לי הרגליים התיישבתי. הייתי בפארק וכמה חבר׳ה רוסים עשו שם על האש. הם כיבדו אותי בשיפוד ובכוס של וודקה. הם לא ידעו מילה בעברית אבל היו נחמדים. עוד כוס של וודקה. קצת רד-בול ומשהו לעשן. אני זוכר שניקרתי על הספסל כשהם ארזו. פתאום פתחתי את העיניים וכבר אף-אחד לא היה שם. הם השאירו לי את הבקבוק וכמה כוסות פלסטיק. עוד לגימה ונרדמתי שוב.

בבוקר כבר היו לי חברים דוברי עברית. כשפתחתי את העיניים ישב ליד בחור גדול, אולי גדול כמוני. הוא היה לבוש יפה, לא כמו הומלס זאת-אומרת. בשלב הזה הבנתי שישנתי ברחוב, ישנתי לילה שלם ברחוב מעולף מהוודקה. הבנתי בשלב הזה מה סוג הבילוי שלקחתי על עצמי. ישנתי ברחוב שיכור בלילה. ישנתי ברחוב על ספסל בפארק. הבחור שלידי לא היה לבוש כמו הומלס אבל גם אני הייתי לא לבוש כמו הומלס אבל כבר הייתי והייתי גם צריך מקלחת. למי איכפת.

הוא שאל אותי באדיבות אם אפשר ומזגתי לו. מזגתי לו כמו ברמן, כמו בעל-הבית. אירחתי אותו. הספסל היה שלי. הוודקה היתה שלי והוא היה האורח, האורח בקפה שלי. הרמתי איתו כוסית וצעקתי ״לחיי המפגרים!״. ״לחיים!״ הוא ענה ושתינו.

עברה שנה מאז שהגעתי לרחוב. עשיתי הכל - גניבות, קטטות. את רוב התקופה אני לא זוכר. מדהים כמה קל להסתדר בלי כלום. רב הזמן הייתי שיכור. מדי פעם מישהו נתן לי חבילה וכמה שקלים. מדי פעם המשטרה עצרה אותי. פעמיים גמילה.

בסוף חזרתי אליה. היא בכתה נורא כשראתה אותי. ישנתי על הספה שבועות. הייתי חייב חלון פתוח והרבה מיץ כדי להירדם. הבטחתי לה שאני יבש.

היא מצאה לי עבודה בסופר כאורז שקיות. העבודה הכי טובה שהיתה לי. פיטרו אותי אחרי חודש כי הייתי איטי ודיברתי יותר מדי עם הלקוחות.

לא התכוונתי לפגוע באף-אחד. אני פשוט קצת מפגר.