חדר למבוגר ולילד
ביום שישי אחד הגיע אלי ברנרד עם חבלה לא יפה לצד העין.
"כן זה שוב ..." ,הוא מלטף לצד הגבה הנפוחה שלו עם האצבע הכתומה מניקוטין.
"אתה צריך לסדר את זה או למצוא תרוץ"
אני אומר לו.
-' יש לי תמיד תרוצים,תכין לי קפה?"
הוא פותח את קופסאת החשיש שהוציא מהמקטורן הזהוב שלו.
הוא מגלגל חתיכה ישנה מעור על שולחן ומניח עליה ערימת טבק קטנה ולידה שם נייר.
-"תתן לילד שלך עוגיות עם חשיש זה ירגיע אותו.מה אתה חושב יקרה עם המכות שאתה חוטף ממנו", אני אומר לו ומניח לו את ספל הקפה במרכז השולחן.
-"אני חושב על זה לפעמים.הכדורים שנתנו לו רק החמירו את האובססיה שיש לו לדבר הזה.זה כמו פורטל אתה מבין הם במשחקים האלה מזדהים עם דמויות עוד לפני שגיבשו איזשהו חיבור למציאות..."
-המציאות משתנה כל הזמן אז מה זה ממש משנה?
אני אומר לו תוך שאני בוהה בטקסיות שבה הוא מכין לעצמו את הסיגריה,בזווית העין אני מחפש את המקטרת שלי.
-אם נכנסים עכשיו לדיון כזה אני מעדיף לעשן קודם,כואב לי הראש"
אני מגחך ומעביר לו את המצית,הוא מדליק ושואף,אחר כך הוא נשען אחורה הוא אומר לי "גם לך לקח הרבה זמן עם הילדה,כמה זמן לקח לך...עד לפני איזה חודשיים היא עוד שרטה אותך בפנים..."
הילד שלך יכול לפרק אותך בפעם הבאה -"כמו האישה של בני ,הילד פירק לה מערוך על הרקה."
.
ילד בן 12 זה לא צחוק ובטח לא במימדים של הילד הזה שלו.
כשהיינו בני עשרים הוא אמר "אתה יודע שהמכשירים הללו יצמיחו ידיים ורגליים הם יעשו מהנשמות שלנו מטענים חשמליים."