אתניאו

נדחקתי בין המוני האנשים שגדשו את גָלֶרִיָה גוּאֶמֶס, הקניון המפואר של מדרחוב פלורידה, בבואנוס איירס. חלונות הראווה הנוצצים, המוארים והמקושטים שפעו מותגים בינלאומיים, נשים יפות וגברים הדורים שוטטו באיטיות לאורך המעברים, סורקים את החלונות הגדולים בעיניים משועממות, עיניים שראו כבר הכול ודבר אינו יכול להיות מרגש עבורן. זוגות אחרים ישבו בבתי הקפה היוקרתיים ושתו קפה בספלוני חרסינה. חייכו זה לזה. סיפרו סודות בלחש.

במעברים מצופי שיש צחור אלה שלאורכם אני פוסע ברגעים אלה, במערת אוצר זו, בה התמזגו תכשיטים, כובעים וחטאי הבשר עם סוכריות מנטה ואורות ניאון, ובקומת המרתף שלה הוקרנו סרטים אסורים, צעד, בשנת 1928, נער בן ארבע עשרה. זקוף כמו גבר שבגברים, קומץ פרוטות עלובות בכיסו, מגבעת פֶדוֹרָה הדורה נטויה בזווית על ראשו וידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו. בזווית פיו התנדנדה סיגריית קוֹמָנְדֶר זולה. ליבו פִּרפר בהתרגשות. הוא היה בדרכו להשיל מעליו את ילדותו, כמו בגד שמידותיו קטנות על בעליו, באחד המפלסים העליונים של הגלריה, בחיקה של זונה מבוגרת, שתביט בו במבט של ספק-אימהות, ספק-גיחוך. שנים אחר כך, גם כן מגוּאֶמֶס, עבר הגבר, במעבר לא ברור דרך זמן ומקום, לשנת 1870, להרפתקת אהבים עם ז'וזיאן, הזונה הפריזאית, מותיר מאחוריו את ארוסתו בבית אימו. זה מה שחוליו קורטאסר סיפר לנו, קוראיו הנאמנים, בסיפורו הקצר "שמיים אחרים". כמה קינאתי בו על הדמיון פורץ המסגרות שלו. על סגנון הכתיבה יוצא הדופן שלו.

ריחות של בושם יקר של נשים ואמפנדס צלויים, קולות חרישיים בספרדית, אנגלית ושפות אחרות, התערבלו זה בזה ויצרו הרמוניה מושלמת. ידעתי שאלה אינם הקולות שהנער שעמד לחצות את סף הגבריות, שמע והריח. כמעט מאה שנה חלפו מאז, אבל הזמן הרב שחלף לא הפריע לי לחפש במבטיי אחר הנער בן הארבע עשרה המשתוקק להיפטר מבתוליו. חיפשתי אותו בין הצללים, במעברי השירות המפותלים, בסמוך לחדרי השירותים, על המדרגות הנעות. בכל מקום. עליתי לכל הקומות. ירדתי למרתף. אבל הוא לא היה שם. נעלם. הוא מת מזה שלושים ושש שנים, ונטמן בפריז, העיר האהובה שלו. למה שיהיה כאן? נזפתי בעצמי, רק כי באת לחפש אותו? 

אותו בוקר היה בוקר חופשי בטיול. הנשים של הקבוצה ניצלו אותו לקניות. חלק מהגברים הצטרף אליהן. אחרים נסעו לאצטדיון של בּוֹקָה, למפגש בין סוליותיהם ומשטח הדשא המטופח עליו שיחק דיאגו ארמנדו מרדונה הגדול. ואילו אני הלכתי לראות את גלריה גואמס, לבקר במקום בו התרחשה עלילת "שמיים אחרים". מזג האוויר היה מושלם. השמיים היו חפים מענן וטמפרטורה אביבית נוחה. אחרי הביקור בגואמס הרגשתי תחושה מוזרה. רצון בלתי מוסבר להחזיק ספר שלו בידיי, להתענג על הספרדית שלו. אם כך, אתנאו, אמרתי לעצמי. יצאתי מדלתות הזכוכית הגדולות של הגלריה אל מדרחוב פלורידה הסואן ומשם בתשיעי ליולי, השדרה הרחבה ביותר בעולם, חלפתי על פני האובליסק המזדקר בגאווה אל השמיים, לעבר האתניאו ספלנדיד, חנות הספרים בה ביקרנו יום קודם לכן, אבל לוח הזמנים הצפוף של הטיול המאורגן, של יש לכם רבע שעה להתרשם מהחנות, לא איפשר לי להתענג עליה כפי שרציתי. 

יש לכם ספרים של קורטאסר? שאלתי את המוכרת החייכנית שעמדה מאחורי הדלפק בכניסה לחנות עצומת הממדים. החנות, תיאטרון בעברה, הוסבה ליעודה החדש לפני כעשור. בקומת הקרקע, במקום בו שכנו בעבר הבמה ומושבי הצופים, ניצבו כעת מדפים גבוהים, עמוסי ספרים. שלוש הקומות העליונות, הגלריות הגבוהות, הוסבו אף הן לשימוש החדש, ומדפי ספרים נמתחו לאורך הקירות העגולים. קונים עלו וירדו במדרגות הנעות, המחברות בין הקומות, ספרים בידיהם. בוודאי, חשפה המוכרת את שיניה המושלמות בחיוך רחב ושתי גומות חן נפערו בלחייה, ואחר כך הוסיפה: בדיוק השבוע התפרסם ספר חדש שלו. מצאו בבית אימו שני סיפורים שאף פעם לא ידעו עליהם, זה היה בעיתונים ובטלוויזיה. איזה יופי, אמרתי לעצמי, שני סיפורים קצרים חדשים של קורטאסר, איך אפשר לחשוב על משהו טוב יותר? את כל הקודמים קראתי, ולמוכרת אמרתי, איפה אפשר למצוא את הספר החדש? בקומת המרתף, אמרה, תשאל שם את אחד המוכרנים.

המוכרן בעל זקנקן התַּיִש המטופח והבֶּרֶט בקומת המרתף לקח אותי לשולחן תצוגה מול המדפים של C ושלף בזריזות את הספר מתוך הערימה הגדולה שעל השולחן. על הכריכהUno mas Uno הופיעה תמונתו המוּכֶּרֶת של קורטאסר הצעיר, ההיא עם הסיגריה בזווית הפה והבלורית המטופחת. מושלם. רציתי להודות למוכרן אבל הוא כבר לא היה שם. העולם נעלם עבורי באותו רגע. דפדפתי במהירות אל דף התוכן. כל הפנינים שאהבתי היו שם. Todos los fuegos el fuego. El otro cielo. El final del juego. Circe. Lugar llamado Kindberg. ברשימה היו גם שניים שלא הכרתי, החדשים. דפדוף מהיר לעמוד 74, אל הראשון, ל- Ateneo. מצחיק, אמרתי, בדיוק כמו השם של חנות הספרים פה.

אני יודע שזה הרגל מוזר, אבל אני אוהב לקרוא תוך כדי הליכה. לעיתים קרה לי, התחלתי לצעוד ולקרוא את השורות הראשונות של "אתנאו", שחשבתי שהכול מתרכך ונסוג, מאפשר לעבור כך מדבר אחד למשנהו בלי כל התנגדות. אני אומר שקרה לי, אף שעדיין מקננת בי תקווה נואלת שאולי זה עוד יקרה לי. חייכתי. כל כך קורטאסר. כל כך מוכר. המשכתי ללכת. העולם שמסביב היטשטש לאפרוריות. רק קורטאסר היה באותו רגע.

מי יודע כבר כמה זמן אני חוזר ואומר לעצמי את כל זה, המשכתי ללכת ולקרוא, וזה מכאיב, כי הייתה תקופה שהדברים קרו לי ברגע הכי לא צפוי, אם רק דחפתי בכתפי איזו פינה באוויר. מכל מקום היה די להיסחף בזרם הנעים של תושב העיר שנותן לרגליו להוליכו מעצמן ברחובות האהובים עליו, וכמעט תמיד היה כל טיול שלי מסתיים בחנות הספרים האהובה עליי, ב"אתנאו". אהבתי לרדת לקומת המרתף, לשוטט בין המדפים, שהרי מדפי הספרים היו המולדת החשאית, האמיתית שלי מאז ומעולם. לשם הייתי הולך כשהחיים שלי היו משעממים, חסרי טעם וחסרי כיוון. הייתי שולף באקראי ספר מאחד המדפים ומתחיל ללכת תוך כדי קריאה. העולם כולו היה מאפיר ונעלם. ואז זה היה קורה לי. הייתי שוקע בתוכו. כמו שחיין הקופץ אל המים מן המקפצה, אך אינו עולה אל פני המים, מעמיק יותר ויותר אל תוך הכחול העמוק. הסיפור הראשון בספר שלקחתי באותו יום היה על גבר שנכנס לחנות ספרים, לקח ספר אקראי מהמדף, ותוך כדי קריאת הספר התחיל ללכת לאורך המעברים בין ארונות הספרים. לפניו, בתוך הערפל, צעדו עוד גברים, ספרים בידיהם. קוראים. ממשיכים לצעוד אל תוך המעברים התת-קרקעיים אל המקום האחר. 

האורות סביבי מתעמעמים. מדפי הספרים נעלמים. העולם מאפיר. לפניי, בתוך הערפל המתעבה, וריח של צינה של מרתפים נודף באוויר הדחוס, אני רואה את קווי המתאר המטושטשים של גבו של גבר ההולך לאיטו, ספר פתוח בידו. מלפניו, כמעט בלתי נראה, עוד אחד. ועוד אחד. הם צועדים לאט, בשקט. קוראים. מִטשטשים במעלה המעברים התת-קרקעיים של האתנאו. צועדים למקום האחר. ואני איתם. אחד מהם.

וחושך.