עץ

בכניסה לבניין, מימין לשביל המוביל לכניסה א׳ גודל עץ הסיגלון אחד. ממש מתחת לחלוני. אשכולות הפרחים הסגולים שלו לא נושרים כל הקיץ. נותן צל יפה. הוא חושב שיש לו פתרון לשאלת הקיום: ״מחויבות בעלת חשיבות יוצרת משמעות! ג'קרנדה! מחויב אני לתת צל ולגדול!״ צועק העץ ומוסיף לצמוח. ״ג׳קרנדה!״ גשם סגול פורח באוויר.

בצידו השמאלי של השביל, עומדת לה בוגנוויליה יפה. מיותר להגיד שהיא מאוהבת בסיגלון. היא שולחת את זרועותיה היפות על הקיר של הבניין, מנסה לגעת בו. ״ג'קרנדה! יפה שלי!״ צועק הסיגלון. ״הנני הנני.״ עונה לו הבוגנוויליה. ״רק תן לי לחבק אותך, אהובי״ מתרפקת וגונחת. ושניהם נושרים את הפרחים היפים. מרבד אדום סגול בכניסה לבניין - זכר לאהבתם. 

ממש בתחילת השביל שמוביל לכניסה לבניין, עומד לו גדם עץ ישן. כל עובר ושב - נתקע בו.

״לא כולם ביחד״ צועק הגדם הנרגן ״אחד אחד. בסוף אשרת את כולכם! איזה אנשים מטומטמים! לא יכולים לעשות צעד בלעדי!״ 

מקשיב הגדם לצעקות של הסיגלון, שומע את הלחישות של הבוגנוויליה.

״אתם מטומטמים, בני״ הוא עומר לסיגלון. ״גם אני הייתי פעם סיגלון. התאהבתי בבוגנוויליה יפה. חיבקה אותי חזק חזק. בא גנן - תראה מה נשאר מאיתנו!״