הייתי מאוהב בג'ולי מספינת האהבה

בגיל עשר הייתי מאוהב בג'ולי מספינת האהבה. 

העובדה שהיא היתה דמות מסדרה אמריקאית מטופשת ואני ילד חנון מכפר-סבא לא ממש הפריעה לי. אחרי הכל, ג'ולי היתה יפה ובלונדינית וחמודה וכולם אהבו אותה והיא קצת הזכירה במראה החיצוני את האהבה הקודמת שלי, הנסיכה דיאנה, שבאותה עת כבר היתה תפוסה חזק עם הנסיך המכוער ההוא (מי חשב אז שהנישואין המלכותיים האלה הם הצגה אחת גדולה?)

לקראת סוף שנות השמונים ירדה הסדרה מהמסכים ובינתיים כבר שכחתי מג'ולי היפה והתאהבתי בבנות אמיתיות, בגיל שלי, אם כי הסיכוי שמישהי מהן תסתכל לכיווני היה זהה לסיכוי שג'ולי מספינת האהבה תשים אליי לב. סיימתי תיכון, התגייסתי, השתחררתי, טיילתי, למדתי, התחתנתי, התגרשתי, עד שיום אחד, כבר הייתי בן ארבעים ומשהו, נזכרתי בה פתאום ותהיתי מה קרה לה מאז – לא לג'ולי הדמות אלא לשחקנית שגילמה אותה, ושעד אותו רגע אפילו לא ידעתי את שמה. 

בדקתי בוויקיפדיה וגיליתי שקוראים לה לורן טוז. היא פוטרה מהסדרה אחרי שהתמכרה לקוק – מי היה מאמין? - הייתה נשואה שלוש פעמים ואיבדה תינוקת בלידה. חיפשתי בגוגל תמונות שלה מהיום. בגיל שישים ומשהו היא כבר לא נראתה כמו ג'ולי מנהלת הקרוז מספינת התענוגות אלא יותר כמו מישהי שיושבת בקהל של אופרה ווינפרי.

מצד שני, גם אני כבר לא הייתי ילד. ובניגוד אליה, אף פעם לא נראיתי כמו שחקן קולנוע. היו לי חיים משעממים של יועץ משכנתאות בדרג בינוני בסניף אוצר החייל בצריפין, זה מה שיצא מהתואר הראשון שלי בהיסטוריה, ולמרות שיצאתי פה ושם עם נאוה ממחלקת לקוחות עסקיים, חיי האהבה שלי היו די משמימים, כמו חיי המקצועיים.

אין לי מושג למה, אבל באותו ערב שבו קראתי בוויקיפדיה על עלייתה ונפילתה של ג'ולי מספינת האהבה, החלטתי שאני חייב לכתוב לה ולגלות לה שהייתי מאוהב בה כילד. לא שחשבתי או רציתי שזה יתפתח לאנשהו, אבל אמרתי, אולי ישמח אותה לדעת שעדיין זוכרים אותה. בסך הכל היו לה חיים די אומללים. 

מצאתי אותה בקלות בפייסבוק והתחלתי לכתוב לה במסנג'ר. "היי לורן, זה יונתן בן-בסט מישראל. רציתי רק לספר לך שצפיתי בתור ילד בסדרה ספינת האהבה והייתי מאוהב בך. מאחל לך כל טוב".

רגע לפני ששלחתי מחקתי את המילים "הייתי מאוהב בך" ותיקנתי ל"הערצתי אותך". גם ככה זה מספיק מוזר לכתוב לכוכבת טלוויזיה נשכחת שהייתה הקראש שלך כילד בן עשר ומבוגרת ממך בעשרים שנה. ובכל מקרה, אין סיכוי שהיא תענה.

אבל היא ענתה. 

כמה ימים אחרי שכתבתי לה, הגיעה התשובה בתיבת המסרים במסנג'ר. "תודה, ג'ונתן", היא כתבה, "מחמם את הלב לדעת שאנשים עדיין זוכרים אותי מהסדרה הזאת. אני אוהבת את ישראל וחולמת לבקר אצלכם יום אחד. אשמח לשמוע קצת עליך. בן כמה אתה? במה אתה עוסק?"

התרגשתי. פתאום הייתי שוב הילד בן העשר. 

אבל מה אכתוב לה, לשחקנית שעשתה קריירה בדמותה של מנהלת הקרוז בספינת תענוגות בקריבים? שאני יועץ משכנתאות? 

"אני בן ארבעים וחמש, גר בתל-אביב" – למען האמת גרתי בבאר-יעקב, אבל במושגים אמריקאיים זו שכונה של תל-אביב – "ואני עובד כעיתונאי. כתב תרבות", שיקרתי.

היססתי לכמה שניות ואז הוספתי:

"אשמח מאוד לראיין אותך".

מה כבר יש להפסיד?

"בשמחה", השיבה לורן. "תרצה לשלוח לי שאלות במייל, או שאתה מעדיף להיפגש?"

את זה לא ראיתי מגיע. להיפגש? טוב, אני בטח לא אטוס עכשיו לארצות-הברית כדי לפגוש שחקנית מזדקנת שאהבתי כילד. וגם הוויזה שלי כבר מזמן לא בתוקף. אבל...

"אשמח להיפגש", עניתי, "אולי את מגיעה במקרה לאירופה בתקופה הקרובה?" 

והיא ענתה: "אני טסה בחודש הבא לאיטליה, לסיבוב הרצאות בנושא גמילה בסמים. מתחילה ברומא ומשם למילנו".

קבענו להיפגש ברומא. לראיון. היא אפילו לא שאלה באיזה כלי תקשורת אני עובד. כנראה שלא הרבה עיתונאים התעניינו בה בשנים האחרונות.

מיד אחר כך הודעתי למנהל סניף הבנק שאני יוצא לחופש. צברתי משהו כמו מאה ימי חופשה, כך שזו לא היתה בעיה. נכנסתי ל"סקיי סקאנר" וקניתי חבילה זולה לרומא – טיסת צ'רטר ושלושה לילות במלון שלושה כוכבים שנמצא לא רחוק מתחנת הרכבת טרמיני.

כמה ימים לפני הנסיעה ישבתי להכין שאלות לראיון. כיוון שלא הייתי באמת עיתונאי אלא יועץ משכנתאות, חיפשתי בגוגל ראיונות עם שחקנים ושחקניות, העתקתי משם שאלות ותרגמתי אותן לאנגלית בעזרת גוגל טרנסלייט. עשיתי חזרות לקראת הראיון כאילו אני מתכונן להצגת בכורה בברודווי. 

קבענו להיפגש בקפה גרקו שברחוב ויה קונדוטי מספר 86, בית הקפה העתיק ביותר בעולם שעדיין פועל. הגעתי עשרים דקות לפני הזמן, ואחרי שלושה ספלי אספרסו, שרק הגבירו את הלחץ והעצבנות שלי, היא נכנסה.

היא היתה זוהרת. ממש לא כמו בתמונות הפפרצי שפורסמו במרוצת השנים באינטרנט ועשו לה עוול. גם אחרי גיל שישים, נותר בה הרבה מג'ולי מספינת האהבה.

והיא לא היתה לבד.

"תכיר, זאת הסוכנת שלי, ג'ולי".

ג'ולי? זה כנראה לא מקרי. או אולי כן.

הסוכנת של לורן טוז היתה באמצע שנות השלושים לחייה. חוץ מהשם, היא לא הזכירה את ג'ולי מהסדרה. היה לה שיער שחור עם פוני שכמעט הסתיר את עיניה.

היא היתה יפה. מאוד.

קיימנו את הריאיון, אבל חצי מהזמן הבטתי בעיניה הגדולות של הסוכנת במקום בעיניה של המרואיינת.

בסוף הריאיון כבר הייתי מאוהב. 

"תוכל לשלוח לי קישור לכתבה כשהיא תתפרסם?" שאלה לורן.

נזכרתי שאני לא באמת עיתונאי אלא יועץ משכנתאות ושהכתבה לא הולכת להתפרסם בשום מקום.

"אני אשלח לך", אמרתי, "אבל קחי בחשבון שהכתבה תתפרסם בעברית".

"לא נורא", אמרה לורן. "אני שומרת את כל הכתבות עליי. יש לי כתבות בסינית, ביפנית, בשוודית ואפילו בסווהילית מהימים של ספינת האהבה".

באותו ערב קרו שני דברים:

1. כתבתי לחבר שלי, עורך מדור הרכילות באחד האתרים הגדולים שהיה חייב לי טובה, ושכנעתי אותו לפרסם ראיון עם ג'ולי מספינת האהבה תחת הטייטל "איפה הם היום?"

2. יצאתי לארוחת ערב עם ג'ולי שוורץ, הסוכנת של ג'ולי מקקוי מספינת האהבה.

מפה לשם, אנחנו כבר שנתיים ביחד, ג'ולי ואני. חיים יחד בדירה קטנה בקווינס. לא מנהטן, אבל עדיף מבאר-יעקב. ג'ולי עדיין עובדת עם לורן טוז, שעשתה סוג של קאמבק בתקופה האחרונה. אני עשיתי הסבה מיועץ משכנתאות לסוכן נדל"ן. לפחות לא תקועים כל היום במשרד.

עכשיו אנחנו בקרוז על ספינת תענוגות. בדיוק עוגנים באקפולקו. לורן מופיעה בשיט – מין גימיק כזה - ואנחנו הצטרפנו להפלגה. על חשבון חברת הספנות, כמובן. 

והנה הקטע: קוראים לספינה Pacific Princess. ולא תאמינו: זו אותה אונייה מהסדרה "ספינת האהבה". היא עדיין שטה.

ולמרות שחלפו כמעט ארבעים שנה, היא כמעט לא השתנתה.