Into the wild

הוא היה צריך להתקשר אליה. 

הראש שלו הרגיש כסלע בקרקעית אגם. אם ינסה לקום, הספרים יתכנסו לכדי מפולת דפים וכריכות צבעוניות והוא יקבר תחתיהם ויחבל באפו, קנס על שזנח אותם מזמן. אם ינסה להניח רגליו על רצפת החדר היא תאיים עליו ותפער בור לכלותו, נקמה על הזנחת הדירה. מחשש לשלומו העדיף להישאר במקומו. גם כך לא ידע מה לאמר לה.

הוא היה צריך רק עוד כמה רגעים. הקופסה, מתכתית וחלודה בקצוות היתה פתוחה בציר הקפיץ שלה, על שולחן הקפה הנמוך. מרחוק היא נראתה ריקה. הוא היה בטוח בקיומו של עוד חומר, בוודאי הגוש יופיע מולו כשינסה להושיט יד ממקום משכבו על הספה הדהוייה.

התאורה התחלפה בפתאומיות. ברקים ירוקים צרבו את עיניו הפקוחות. הוא עצם אותן חזק. עכשיו התחלפו בהבזקים לבנים שנעו לאורך צינור צילינדר. על קירותיו היו גבשושיות רכות. לא הן לא נעו, זה הוא שנע. הוא ריחף בתנועה כה מדוייקת, הגבשושיות היו רכות כשדיי נשים, והן עירסלו אותו ומשכו אותו קדימה במעין תנועת ריחוף, וסיבוב על ציר ליבו. למרות שאף אחת מהן לא עשתה דבר, זה קרה בכל זאת. הוא ראה חור מתקרב לאט. הוא המשיך להתקדם ודחק את עצמו לתוך שפופרת ענקית, דרך החור בקצה שלה, חור שהיה צר לכדי סדק. הוא חש לחץ בכל איבריו, עד שנאלץ להצמיד את גפיו לצידי גופו, הדוק הדוק, כאילו היה קשור. לפתע משב רוח רטוב כוון אל ראשו ומשך אותו קדימה בוואקום. כשעבר דרך החריץ גופו התעטף בחמימות מרגיעה, מחליקה, וללא מאמץ מצא עצמו בחוץ זרוק על חול הרחק מהתותח שירה אותו. 

הוא הרגיש צורך לנשום את אוויר החוץ, עד שטעם חרובים  מתוק התמוסס בפיו ועלה לקולטני אפו.  הגולם החמים שלבש אותו עזב את גופו, מותיר את עורו במגע ישיר לכל. אז הבין שכל הזמן הזה היה חשוף בכל חלקי גופו. אפילו את פי הטבעת חש פועם. הוא לא התגעגע לבגדיו - ג'ינס זה דבר כה מיותר. ראה את המחשבה הזו בראשו וביקש שתלך. הוא צפה בה מתנתקת, יוצאת מאוזנו השמאלית, מילים, מילים, מתכנסות לתוך בועית תזזיתית והבועית רוקדת ריקוד בטן ומבלבלת את כל המילים, מפרקת לגורמים, עד שלא נותר זכר למחשבה הראשונית. הבועית הרכיבה משפט חדש

יותר ברכה מסד גניזה

הוא רצה להתעכב על המשמעות, גבותיו התכווצו בניסיון להבין אך הבועית שוב בלבלה את האותיות והרכיבה משפט אחר: 

גם זו דבר מיתר וינוס

ואז שוב התערבלו לאותיות ואז לעוד משפט

מדרס רך זין יוני גתה

ועוד אחד

יותם זכר דב הרס גינה

התחלופה תפסה תאוצה עד שהוא לא הצליח לעקוב אחר הקלט ומחשבותיו הפכו ללובן. 

שאריות מעטיפתו החובקת התפשטה במהירות וחילחלה אל אדמת החול מנצנצת בכחול. זה היה חזק ממנו, ומפעים והוא רצה לגעת, להתפלש בגרגירים הזעירים שנדחסו אל תוך חריציו ומילאו את הרווח בין ציפורניו. 

הוא רצה להתאחד עם עטיפתו, נשכב על הגב וחפר ידיו יותר פנימה בחול. כה עמוק חפר עד שהחול החל לזוז תחתיו עד שהוא טבע בו, נבלע בביצה טובענית. עיניו פעורות קדימה, מעלה, והאופק הגבוה הלך והצטמצם, עד שלא הבחין בגרמי שמיים. אין שמיים. לא אור יום, לא עננים, לא ירח, כוכב אחרון ניצנץ ואז נכבה בתוך עיניו ומשב הרוח נעלמה מפניו. 

הוא שהה בחשיכת נצח, עיניו  היו פקוחות לתוך שחור, המצמוץ לא הדליק את האור, ולא הזיז את הכלום. בתוך דממה הוא שמע רק את פעימות ליבו ונדמה לו שהן הדהדו בריק. או שמא זה לא היה ריק כלל, אחרת איך ידע שאפו סתום מאדמה? ואם הוא סתום מאדמה, איך הוא נשם? או שמא הוא לא נשם? אם הוא לא נשם, אז איך הוא בכל זאת הרגיש משהו? הוא צריך היה להתקשר אליה. גם במחיר של שתיקה, אולי היתה יוצאת לו סליחה. לפחות היתה יודעת שהוא הצטער. גופו היה מקובע, אך נפשו רצתה לזוז. אצבעות ידיו חיפשו אחיזה מינימלית. טיפין טיפין, אצבע אחת החלה לזוז ואחריה עוד אחת. הוא הרגיש שידיו מחפשות, מגששות אחר זיז, בליטה של חום. בוא אליי, הוא שמע קריאה מעבר לכובד האדמה. בוא. ידיו התארכו לצדדים, ורגליו נסקו מטה, נשמעים לקריאה. לא היתה לו שליטה על שלד גופו, פאק חיפש לחוש אותו אך לא היו לו יותר עצמות שיחזיקו את השלד במקומו וזה אפילו לא כאב. הידיים הסתעפו עוד ועוד, ובכל פעם שנתקל בחסימה, הוא יצר עוד הסתעפות, עוד שלוחה של עצמו, והוא עטף את הגוש בחמלה, וכך דילג או הצליח להזיזה. ניצחון קטן. הוא הרגיש משהו במקום שהיו רגליו, תחושה של מים. חיים. צמאון גדול שהרווה. והוא הרגיש כל רגב, וכל גרגר וכל חרק שהתחפר בסמיכות. הוא הרגיש את חומה ואת ריחה הטוב והמזמין של עומק ליבה. גופו הלא מוגדר הוטען בכוחות סודיים, אלו שמאפשרים חיים מתחת לפני הקרקע. כל כך הרבה חיים בחשיכה. עוד קולות התחדדו לו ככל שפרס שלוחותיו הלאה והרחק ממה שחש כמרכזו. רחש של בקיעה, של פילוס, רחש של אותות בשפת האדמה. ימינה, קצת מטה, יבש כאן, שלח תמיד הסתעפות כדי להשוות ולקבל החלטה. מישהו אחר נהג בו, והוא מסר את ההגה באהבה. הוא ויתר על גשמיותו והתמסר להוויה של חוסר גוף, הצרכים הפיזיים שלו מולאו. תודעתו התמלאה באהבה. איך רצה לחלוק איתה את התחושות. פתאום קצוות פיצוליו דוגדגו, הוא עצר מלייצר הסתעפות, בוא אליי, שוב שמע את הקול קורא לו. הוא כיוון את כולו, לכיוון הקול. הוא פיצח מאובנים, ניתץ גושי סידן, פרץ באומץ דרך בטון. ואז נעצר משתהה, שלוחותיו מגששות באפלה הדחוקה. היא כאן. אני כאן, קורים דקיקים ליטפו אותו. אני מצטער העביר לה אותות חשמל. אני יודעת ענתה לו ושילבה קוריה עם שלוחותיו.