דף #7228

אפרוח

הגענו בבקר דלוח אחד ללול ברמות מנשה לחצר עובד אדמה שמן ונמוך. גרעיני הדוחן היו מפוזרים באדני אבוס אלכסונים, מלאים. היה מה לכוסס. אימא הריעה בכרבולתה המפוארת אל על לאות שמחה, ונשאה את קולה הצרוד מעבר למידה הרגילה. האיכרה, אשתו, חגורה סינר מטונף בכתמים אדומים, לא ידעתי מה הם, חשבתי מצבע אדום. הגעתי רעב עם הבטן מקרקרת, כעת בקושי בלעתי מנה אחת של תערובת גרעינים, שוב דאגו למלא את המיכלים. בטני עבתה יותר ויותר, נצנצתי לאימא:" אימא למה יש לי הרגשת גודש בבטן, עוד מעט אצא מנוצותיי הצעירות" מסתבר, שבטן אמי גאתה מהכמויות שבלעה לא פחות ממני ובקושי קפצה בחצר מצד לצד, כדי לחפש אחר תולעים באדמה.                                                                                                                             יום אחד הגיע האיכר בפנים נחושות ורציניות. נראה היה שסערה מרושעת מתקרבת אלינו. הוא ניגש לאימא ובדק לה את הבטן זמן ממושך. הוא הגיע במגפיים מטונפים בבוץ שחרחר, פחדתי שהוא יבעט בנו ככה סתם, כי בא לו מרוב הדאגנות שעל פניו. באותה חצר היו עוד מבני משפחתנו וכולם נאלצו לאכול ללא הפסקה כל הזמן. אפילו בלילה השאירו אור כדי שלא נשקע בשרעפינו ונמשיך לבלוס עוד ועוד. מדבריו לאשתו הבנתי, שעומד להיוולד לי אח בקרוב מן הביצה, אולי זה לא תאם לתוכניות האיכר. אבל מה אכפת לו, אם יהיה בחצר שלו עוד אפרוח. בסך הכול לי יהיה עם מי להשתולל, להתחבא, להתחפר באדמה ולבעוט באבנים. כנראה בגלל אחי ובגלל התערובת, הבטן של אימא גדלה כמו סלע ענק. אבא נעלם מייד כשהגענו לחצר, ואין לי מושג לאן לקחו אותו, ראיתי שעיני אימא עצובות, החלטתי לא להטריף אותה בשאלות סבון. בבקר סגרירי, כשהיה לי קר מאד, נפלה לאימא ביצה בין רגליה. עקבתי מקרוב לראות, איך אימא מרגישה, וראיתי בפעם הראשונה מאז שאבא נעלם, חיוך על פניה. היא ברברה וקרקרה בשמחה רצה לספר לחברותיה החמודות לשתף אותן ברשמים טריים ממקור ראשון. אף הן הטילו ביצים יום למחרת, לכן הייתה תזמורת קולנית עזה מהרגיל בחצר, הרגשתי כמו במסיבה רבת משתתפים. כל כך שמחנו יחד-היה כיף!                                  אך זה היה קצר כהינף סכין. למחרת בצהריים לא פגשתי את אימא בשום מקום ודאגתי לה מאד. כשראיתי את האיכרה עם כתמים אדומים על הסינר, הרגשתי בחוש משונה, שיש קשר בינם לבין העלמות אימא. בכיתי כל היום, התגעגעתי אליה, שיגעתי את חבריי הבוגרים לחצר, אך נודע לי, כי גם אימהותיהם נלקחו יום למחרת הטלת הביצים. כעת החצר הייתה פנויה מהתרנגולות הגדולות ויכולנו לאכול בשקט כל מה שזחל בקרבתנו קרוב לפני האדמה, אך השקט וחוסר הציוצים המשפחתיים היה כמו לחיות פתאום במדבר מת. הרגשתי עצמי גדול פתאום, הייתי צריך לדאוג לעצמי כל הזמן, לא היו לי אימא ואבא, פתאום חייתי לבד, על אף שמסביבי הידסו תרנגולים בגילי. מעניין, שבעבר תמיד חיפשתי להיות איתם וברחתי מאימא, ועתה הם הפסיקו לעניין אותי, ולא התחשק לי לשחק איתם בכלל. עקבתי אחר הביצה של אימא, היו לה סימנים מזהים, מעין פסים מעוקמים על פניה. חיכיתי לאח שייוולד, כדי לא להישאר בודד ולהרגיש שייך שוב למשפחה. אכן הוא פרץ את הביצה בבת אחת בתנופה מטמטמת ונעמד לצידי, כאילו ידע, שזה מקומו בעולם. בואו קצת רכך את העצב שהרגשתי וטיפלתי בו, כמו שלמדתי מאימא. גם אותו מילאו בתערובת גרעינים אפרפרים ובדוחן, היה לו קשה לבלוע, קרקרתי וצייצתי להנעים את חווית הבליסה, אך הוא בכה ובכה, לא היה לו הכוח שצברתי וקבלתי במשך השנה מאימא. ניסיתי לנחמו, שזה ייגמר בקרוב, אך המצאתי את זה, לא שבאמת ידעתי לאן נתקדם מכאן. לא התרשמתי, שהוא מאמין לי, או סומך עליי, השפעתי עליו הייתה קלושה, כמו שערותיו הקלושות של האיכר שלנו. ראיתי איך הוא גורף שערות ראשו מצד לצד כדי להסתיר חלקות גולגולתו–אך עליי הוא לא הצליח לעבוד.    הסתיו חלף ובא החורף. הוכנסנו ללולים צרים עם פתחים קטנטנים רק לכיוון המזון, שהולעטנו ללא הרף. אחי היה בעייתי, הוא סרב לאכול ונטה להירדם בשעות שלו ולא לפי השעות שהוכתבו לנו. חבל שחייתי באותו יום מר ואומלל, בו לקחו אותו מהלול ולידנו נעשה המעשה המטורף, שהסביר לי לאן אימא ואבא נעלמו ומה הקשר בין זה לכתמים האדומים על הסינר. האיכרה הופיעה בחצר בשעת בקר חשוכה וערפילית, לקחה בפראות את אחי מהלול, הניחה אותו בין שתי ברכיה, הניפה סכין על צווארו ביד יציבה מתחה את ראשו מעלה ושלפה אותו באחת.הספקתי לראות את כתמי הדם שקפצו מגרונו לעבר סינרה המתעתע, הלטתי ראשי מטה לעבר בטני המלאה,ידעתי כעת יותר מדיי גם לגביי בעתיד המתהווה. נותרתי רק עם זיכרונות משופעים מהעבר.