מכתב לאהובה
אני כותב לך כי התגעגעתי. אני מצטער שניתקתי מגע ככה. זה לא הגיע לך. אם תזרקי את המכתב הזה לסל המחזור אני אבין. אחרי שעזבתי את העבודה במשרד נסעתי דרומה. התכוונתי להגיע למצפה רבין אבל עצרתי בבאר-שבע החדשה. לא אני בחרתי בזה, הדודג׳ החמודה שלי שבקה. זוכרת שתמיד הייתי זהיר לגבי הרדיאטור? אז זו הייתה נסיעה ארוכה והראש שלי נדד למקומות אחרים... נסעתי עד שיצא עשן. בלית ברירה מכרתי אותה לברזל לסדנא של נבדואידים. זה היה כל-כך סמלי ונורא שאת כל מה שהרווחתי הוצאתי על וויסקי ומלון דרכים ללילה. וזהו. נגמר לי הכסף. רציתי להשאר פה עוד כמה ימים ומצאתי עבודה בחווה של בעל המלון.
לכולם פה יש חווה. יש כאן שוטרים, פקידים, מורים אבל כל-אחד מחזיק גם איזה לול תרנגולות, כמה ראשי בקר, שדה חיטה, משהו. אני מאד מתחבר לזה. זה קטע כזה של המקומיים. מסורת מהארץ.
אני נוהג ברחפת בבוקר ועוזר לסדר את המחסן. האמת כן, אני לא בדיוק קוטף כותנה ומזיע אבל זו חווה וזה הכי חקלאי שהרגשתי אי-פעם.
אני מתגעגע אלייך. אני מצטער שהגבתי ככה, שברחתי. הייתה לך כל-זכות שבעולם לקחת את המשרה הזו. אני מתגעגע.