לב המאפליה האבוד
יַעַר הַעַד גָּוַע לְאַט.
מַרְבֶּה קָרָחוֹת כְּעוּרוֹת,
עֵצָיו הַגּוֹוְעִים מִתְמַעֲטִים,
רַק יָמָיו הַסְּפוּרִים עוֹד נוֹתְרוּ
לְסַפֵּר אֶת תִּפְאֶרֶת הוֹד הַקְּדוּמִים
שֶׁשָּׁרוּ לוֹ צִפֳּרִים רַבּוֹת צֶבַע
בִּסְעָרַת קוֹלוֹת מַרְהִיבָהּ.
עַל אַדְמָתוֹ הַדְּשֵׁנָה הַמְּלֵאָה
רַקְבּוּבִית נָעוּ בִּגְמִישׁוּת חֲתוּלִית
טוֹרְפִים מְשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף,
וְקוֹפֵי אָדָם דִּלְּגוּ בְּעָצְמָהּ וְשָׁאֲגוּ
זֶה אֶל זֶה בַּצַּמָּרוֹת הַשְׂגִיבוֹת
עַד שֶׁוִיתְּרוּ כֻּלָּם וְנָמוֹגוּ לְאַט
אֶל לֵב מַאְפֵּלְיָה נִּכְחָד שֶׁהָלַךְ
לָנוּ לְאִבּוּד לִבְלִי שׁוּב.
עַכְשָׁו בַּלַּיְלָה בְּמִגְרָשׁ חֲנָיָה
מָלֵא זוּגוֹת מִתְנַשְּׁקִים בִּתְשׁוּקָה
בִּמְכוֹנִיּוֹת צְפוּפוֹת נִתַּן עוֹד לִשְׁמֹעַ
בַּחֲשֵׁכָה הַמִּתְגַּבֶּרֶת אֶת קוֹלוֹתָיו
הָאוֹבְדִים שֶׁל הַיַּעַר וּלְדַמְיֵן אֶת
עֲנָקֵי הָעֵצִים שֶׁרָחֲשׁוּ חַיִּים
פֹּה פַּעַם, וְעַכְשָׁו רַק
הַנּוֹף
זוֹכֵר
אוֹתָם
וְגַם
הוּא
עוֹד
מְעַט
יִשְׁכַּח
וְגַם
אָנוּ
נְאַלֵּם
לָעַד.