סוס מת

הזיעה נערמה בפינות המוצנעות של גופה, צוברת שכבות של שקרים שניגרו מנפשה החשופה לזיהום האוויר של מטרופולין חייה המזוהם.

היא היתה לבדה, או לפחות כך התברר לה מבחינה מעמיקה של מצבה. 
הראות היתה לקויה. היא ידעה זאת ובכל זאת ניסתה לדלות מדמיונה משמעות לחבורת הצלליות שליוו אותה – חסרות מבע או גוון – נוכחות רק בהיעדר האור שהכילו בקרבן הבולעני.

העגלה בוססה בבוץ הטובעני, עדיין בתנועה כך הניחה. אולי טעתה בחישוביה, אך אמיתות גדולות וחשובות מזו ביקשו להתברר לה.

הראות היתה לקויה.

גושי גרון חנקניים בעלי צמיגות מכובדת למדי צפו על פני המים, לו היו שם מים, ולו היו למים פנים.

היא חשה שהוא עדיין לא ירד דיו אל סוף דעתה ולכן ליוותה כל מחווה שלה במשל, כאילו קיוותה למצוא נחמה באשליה שתרקום סביבו ביד זהירה ומושכלת, יד אמן. היא התעקשה להוסיף שכבות על שכבות של צבע, גוונים ובני גוונים, על אותה מציאות קודרת שחשבה שהוא זה שלא מודע לקיומה וכמובן שכלל לא העלתה בדעתה שייתכן והוא כבר מזמן לא שם איתה - על העגלה השוקעת.

היא השתעשעה לרגע קל באיזה חיבוטון אוטונומי אך חסר כל חשיבות עצמית או איזושהי תחושה של משקל, או של נפח - משהו מדיד שניתן לתפוס בחוש. הוא זמזם קרוב מאד לאזנה, אך נעלם בכל פעם שניסתה להתמקד בכיוון התהוותו. בכל מקרה, הדבר האמבי הזה הלך ותפח בתודעתה עד שאיבדה כל יכולת של ממש להעמיד פני מתעלמת בנסיונות השווא שלה לפתותו לכדי התמצקות. הוא לא נפל ברשתה, אך הד קיומו הלך והרעים על תודעתה, מסרב להתגלות או להיסתר מפניה לאיזשהו מימד. היא חשבה שהוא משחק איתה איזה משחק מחבואים או תופסת עצמית, אך כשלה מלהבחין בעובדה הפשוטה שהוא, בניגוד אליה, פשוט התקיים לו, ללא שום יחס למשחקיה. היא שיחקה מול עצמה במשחק שבכל נימי מהותו היה פשוט כרוניקה של הרס ידוע מראש. אך הראות היתה לקויה והיא, בתמימותה השטנית, פשוט כשלה והחלה לקרוס אל תוך אותה רשת מרופדת וחמימה שטוותה עבורו, מהופנטת מהסחת הדעת שיצרה לעצמה בהסח-דעת בודד של עיוורון זמני, כאילו היה צידוק שכזה מתעלה מעל אילושהם טיעונים שייתכן והיו היפותטית מועלים לדיון באיזה בית משפט של מעלה – לו היה זה קיים.

אותו חיבוטון המשיך להתקיים לתומו באותו יקום עצמאי, המונע אך ורק מכורח הגיונו העצמי – אדיש לחוקיות כלשהי הניתנת להיעלות על איזושהי דעת באותה מציאות רדודה שרובנו מכנים בשוגג "עולמנו". חף מכל כוונה להועיל, להזיק, לתקשר עם איזושהי תודעה מודעת, או אפילו לשמור אמונים לתכלית קיומית כזו או אחרת, באשר היא תכלית. מסרב ללבוש או לפשוט צורה, מסרב להתערות בחיי החברה הסוערים של עולם המשמעויות. נייטרלי.

הסוס שאי פעם היה כנראה אמון על משיכת העגלה, התגלה לה לפתע במלוא הדר המוות שלו – כמתגאה בחדלונו הנורא וההירואי, על כל המשתמע מדמותו המיתולוגית – סוס מת. 
היא לא יכולה היתה לדעת את סיבת המוות, אפילו היתה סיבה כזאת בנמצא, מעבר להיותו בלתי נמנע. בכך נמנעה ממנה, טרם התהוותה, תהייה אחת ויחידה שהיתה עלולה לטרוד את מחשבותיה עד להתשה טוטאלית, כדרכו של כל מקסם שווא של שאלה מהותית, בלתי רלוונטית ומיותרת לחלוטין. הסוס פשוט היה מת. זה היה מצבו, וכך היה.

ייתכן והיתה זו יד המקרה בלבד, או רק אחד מאותם צירופי התרחשויות שבזמן-מרחב כלשהו אמורים להיקרות על דרכו של המהלך הנצחי, בדומה לאותו שעון מקולקל שתמיד יציג את השעה הנכונה בדיוק פעמיים ביום, אם תדע או אם לא תדע להכיר את אותן נקודות היתכנות, להשפיע או להיות מושפע בכל דרך שהיא מעובדת קיומן האובייקטיבית. ובכן, ייתכן והיה זה מעין ליקוי מאורות שכזה, או מה שחלקנו מכנים "נס". מה שידוע לנו, הצופים, היא העובדה שאותו חיבוטון תמים שהתקיים לו ללא הפרעה ביקומו האבסולוטי, הטיל לרגע מרופרף אחד את צילו על גבי אותו סוס מת, שאכן היה מת באופן אובייקטיבי, ואשר הואר בנגוהות תודעתה המתוודעת אל עובדת קיומו המורבידי שאינו משתמע לשתי פנים, בדיוק באותה נקודת ליקוי מאורות של צל מרפרף.

נניח לעת עתה לאותו חיבוטון מיוסר שבאמת לא ביקש לו דבר מעודו, וייתכן כי כלל לא היינו משערים או מתוודעים לכל מהלך קיומו, לולא אותו צל שריפרף לרגע על גבי אותה תמונת מציאות של הסוס המת, בדיוק ברגע התוודעותה אל נוכחותו הרועמת. ובאותו הרגע נקלטה בתודעתה ה-תנועה.

אלא שכפי שלעתים מתארע בכל התהליך הזה של קליטת נתון אובייקטיבי ע"י חוש זה או אחר של ישות בעלת תודעה ואמצעי חישה למיניהם, נקלטה אצלה התנועה הגולמית לבדה, מנותקת מכל יכולת תפיסה של כיוון התנועה, או הבנת הקשרה הקוסמי ברשת הסבוכה של זמן-מרחב. שהרי אפילו אנו, כצופים נייחים וסבילים בכל ההתרחשות הביזארית הזאת, מוטב לנו כי נימנע בכלל מאיזשהו נסיון סרק לזכות או אף לייחל לפרספקטיבה רחבה כל כך, שלא לנו היכולת לתפוס בחושינו המוגבלים ולו טפח אחד מאותה מציאות מרובת פנים ומרובדת יקומים. כל העסק הזה פשוט – מילולית – גדול עלינו. אדרבא ואדרבא שלא נוכל לדרוש מאותה ריבה להבין את אשר התרחש הרבה מעבר לגודלה הטבעי כיצורה אורגנית חולפת, או חלילה לנסות ולייחס משמעות קוסמית לאותו אירוע שניחת אל תודעתה ללא כל אזהרה, מתוך איזו פרספקטיבה רחבה ומורכבת לאין שיעור מכפי כישוריה הטבעיים בתפיסת המציאות ע"י חושיה המתעתעים.

ובכן, הדבר שארע לתפיסתה היה שהעגלה, בבירור, היתה בתנועה. אלא שבמקום שבו פעם ייתכן כי סוס חי משך אחריו עגלה לכיוון כלשהו שלצורך הנוחות נגדירו כ"קדימה", היתה עכשיו עגלה המושכת לפניה סוס מת לחלוטין, בכיוון שאין ביכולתנו לתארו אחרת מאשר "אחורה". כל זאת כמובן שהתרחש בהרף עין אחד קצר, ונתפס - נקלט כפי שנקלט, ותוייק היכן שתוייק במרחבי אותה ספריית תיקים כלל לא מבוטלת של תודעתה.

"אתה מבין", היא פחות שאלה ויותר ניסתה לאשר את תקוותה שזה אכן המצב, וכמעט והיתה ממשיכה את המשפט שניסה להתגלם על לשונה לכדי פואנטה ברורה, אלא שהסוס היה מת, והוא.. הוא כבר מזמן לא היה שם כדי להבין משהו מכל התנועה ההפוכה הזאת, ממחוותיה, ממשליה, או מהווייתה הנשית. הוא היה על עגלה אחרת לגמרי, שכפי הנראה לנו כצופים, נמצאת בתנועה לאיזשהו קדימה לא ידוע, נמשכת על ידי צוות מיומן של סוסים חיים למהדרין, וייטב לכולנו אם נקדים להבין ולקבל בשלוות נפש את העובדה שזה המצב, ואכן כך הוא; מתקיים בשלווה את קיומו האבסולוטי ביקום האוטונומי של מצבים תמימים ונייטרליים כמותו, חסרי כל השתייכות להגדרות מגבילות באשר הן, חפים מכוונה, תכלית ומשמעות, ופשוט קיימים להם כך, כי כך הם.