פעמוני האביב \\ או - השותלים

בכל הבתים בעיר נשמע קול צלצול הפעמונים שהצביע על חילוף העונות, על בוא האביב. הפעמונים תפסו את שולי באמצע לגימת הקפה שלו. מדי שנה כשצלצלו הפעמונים היה עוזב את עיסוקיו מייד, זונח הכל, רץ למחסן ולובש את בגדי העבודה שלו. אבל השנה התקווה מיעטה לבוא לפתח ביתו.

אשתו נפטרה וכבר לא היה מן הנמנע שהאביב הזה יהיה גם האחרון עבורו ועבור ילדיו, בטרם הטמפרטורות יביאו את כולם לכיליון, לשיגעון. הפעמונים צלצלו ושולי בהה, מבטו מזוגג, בכוס הקפה בקר בידיו. הוא טבל את אצבעו במשקה ושיחק בקוביות הקרח. זה יהיה האביב האחרון שלהם. ילדיו רצו מן המדרגות, לבושים בחליפות הלבנות שבהם הלכו לשתילות. אורי היה כבר בן שש עשרה, כתפיו היו רחבות ומבטו היה עצוב. שולי פחד שהוא מבין, את מה שעתיד להתרחש. וננה הייתה בת שבע, מרדנית וזריזה בעלת שיער מקורזל. הוא אסר עליה ללכת לשתילות שנה שעברה בגלל השריפות והבטיח לה שהשנה הם ילכו ביחד. "אבא, תתלבש!" היא קראה.

הוא היה חלש, ונחלש משנה לשנה. כשהסתכל עליהם הרגיש צביטה כואבת כל כך בלב, החיים שהם מכירים לא דומים בכלל לחיים שהוא חי במלוא עוצמתם. הוא היה יליד של תקופה שקידשה את הטבע. שניסתה לבנות תרבות חדשה מעל להריסות הציווילזציה. הוא ובני דורו התחילו לספור את הזמן אחורה, במקום קדימה, אבל הייתה להם נקודת ייחוס: רעידת האדמה בסין שהביאה לחורבן כל המדינות השכנות וגם בישראל גבתה מחירים בנפש, אצל אלה שגרו על גבי השבר הסורי-אפריקאי.

הוא נישק את ראשה של ננה ועלה במעלה המדרגות. היו לו שני סטים של בגדים לבנים. אחד של אשתו, שהיה תלוי בארון המיוחד בשתילות. היא רקמה בו פרח על דש הבגד. הוא העביר את ידו על הפרח הרקום בגעגוע, והסתכל על שני זוגות הבגדים. הוא השאיר את הבגד שלה, ולקח את זה שלו.

"תיקחו את התיקים שלכם. אחותך מתרגשת אורי," אורי חייך קלושות. "אתה תצטרך להנחות אותה, להסביר לה איך לוקחים את האת, והמעדר, איך עושים את זה בדרך המסורתית. אנחנו לא מתקרבים למכונות האלה. הן עשו לנו מספיק נזק."

"אבל אתה תמיד אומר את זה! אתה תמיד אומר שאנחנו לא נשתמש במכונות ותראה מה קורה לנו. אנחנו נחלשים. אנחנו מתבשלים שם. אם לא היית כל כך עקשן אמא הייתה הולכת—" אורי עצר את עצמו מלהגיד את מה שחשב באמת על אביו. הוא ראה כיצד גופו הולך ונחלש, כיצד ידיו מגינות על צידי גופו, עיניו מרצדות מצד לצד בבהלה. הוא נשך את שפתיו והלך אל הדלת, לוקח איתו את ננה והתיקים ונעמד בתחנת האיסוף.

שולי עמד דומם בתוך הבית. הוא היה נראה לו ריק. קר. כאוב. בנו היה מוכן להכאיב לו בנקודות הרגישות ביותר כדי להוכיח לו שהוא טועה. טועה בדרכו, בבחירותיו, בשיטת ההורות שלו. הוא תמיד הרגיש אשם מול אורי. הוא התחיל לנשום בנשימות עמוקות יותר ויותר. להרגיע את הבהלה שהציפה את חזו. בהלה שלקחה אותו לשדות הלוהטים של האביב בשנה שעברה. ליערות מוכי החום. הוא ניסה לחזור לימים אחרים, בהם הוא ואשתו חלקו מבט אוהב על שפת הים. והיא אמרה לו – "אתה צריך לתת לדברים לחלוף. אל תיאחז בהם. אל תכעס על אורי שהוא לא משתף אותך."

*

בשתילות הופיעה איה. השתילות הפגישו בין אנשים מכל רחבי הארץ, וריכזו אותם במאמץ מסורג – והם הלכו ושתלו מרחבים פתוחים בשתילי עצים מקומיים. וחלק הגיעו עם מכונות, אחרים שתלו בשיטה המסורתית – בכלי עבודה ישנים. המלאכה העולמית נמשכה כחודש ימים, בהם כלל האזרחים התחלקו לקבוצת השותלים, המבשלים, והמבקרים. המעמדות השונים פעלו בקבוצות השונות. שולי ומשפחתו היו במעמד השותלים.

לקחו אותם לשדה חקלאי. מבעד לחלונות האוטובוס הוא יכול היה להרגיש את המאמץ הממתין להם. סביבת האוטובוס מסתירה את מה שעתיד להתגלות: שדות לוהטים, שמש המחסלת כל פיסת עור חשופה. עיניה הגדולות של ננה עקבו באדיקות אחרי החממות ההולכות והמתקרבות, רשתות הענק ניסו לסנן מעט מהשמש הלוהטת. "מה אנחנו הולכים לשתול היום אבא?"

הוא ליטף את ראשה בעדינות ונאנח. "אחרים שתלו עצים, ואנחנו השנה קיבלנו הנחה. צמחי המאכל. כל אחד מקבל שורה בשדה החרוש, במרחק. את רואה? ומגפיים גבוהות, ואנחנו הולכים בשדה בחליפות המגן שלנו כדי שהשמש והאוויר לא יפגעו בנו." האוטובוס נעצר והם הגיעו למחנה שבו היו עתידים לשהות.

המבקר סימן להם שהכל בסדר והם יכולים להתחיל. בשבוע הראשון חרשו את השדה במשך שש שעות: שעה לפני זריחת השמש ועד השעה שבה השמש מגיעה לשיאה. בצהריים הם נחו. ננה ואורי ישנו. הוא התהלך במחנה והתבונן בציורים השונים שהיו תלויים בו: ציורים המבטיחים עתיד מזהיר. יערות ענק, שיחים בלתי נגמרים, אגמים מלאים במים. אלה היו החיים שהכרנו, הוא חשב, החיים שלא יהיו לנו עוד. הוא הסתכל מבעד לחלון בשדות הריקים, השוממים, וקיווה שהמאמצים שהאנושות עשתה בשלושים השנים האחרונות ישתלמו יום אחד ויעניקו עתיד אחר לילדיו הישנים.