מכופף הכפיות
ישנו חלום: להיות מכופף כפיות, חלום המשותף לאנשים רבים, אלא שלרוב, כיוון שאין בהם את היכולת (תהייה אשר שתהייה) החלום מתפוגג, נדחק לשולי ההכרה, נשכח ונעזב. ואילו אצל גדי אלייב המשיך החלום לפעום ולגדול, עד אשר דחק הוא את ההכרה ונשתכחה ונעזבה.
ראשית החלום בליל סערה אחד בילדותו, עת צפה בטלוויזיה במופע להטוטים. אביו היה שרוע נוחר על הכורסה ואמו שטפה כלים במטבח, מתייפחת בבכי מר. עד כאן סיפור פשוט ומוכר.
חלפו מאז שנים, גדי אלייב חיפש את דרכו בחיים. הוא לא היה שונה מאחרים, אבל הוא שגה ביחס לכיפוף הכפיות. כוח הרצון, ההתמדה, רק התחזקו בו מכישלונותיו הרבים, נחישותו רק גברה ככול שסיכוי הצלחתו קטנו, וככול שחלפו שנים של אומללות ותסכול השלה את עצמו לחשוב שהנה קרב היום שבו הוא יביט בכפיות והן יתכופפו לרצונו.
וכאן כדאי להבהיר: גדי אליו באמת התקדם קצת קצת אל היכולת לכופף כפיות. אלא שבשלב מסוים היה כביכול חוצה, בלא משים, את פסגת היכולת, ומתדרדר מטה חזרה במורד חוסר היכולת. אז היה צריך להתחיל הכול מחדש. כך שוב ושוב, עד אין קץ.
מבט חטוף אל המטבח העלוב שבדירת אמו (אביו מת מהרעלה), יכול לתת מושג של מה פירוש לרצות להיות מכופף כפיות. במטבח זה העביר לילות כימים, ממקד מבט בכפיות סרבניות. מטבח עלוב, מלא כתמי שמן וריח של טונה, וערימות של כפיות שכופפו ביד, בתסכול וזעם.
הייתה לו כמובן תכנית, תכנית פשוטה בתכלית: גדי אלייב רכש השכלה מקיפה בתחום כיפוף הכפיות. כל חומר קריאה בנושא (ובנושאים קרובים, כגון תורת המתכות ואופטיקה יישומית) למד על בוריים. במקביל פיתח את כוח הריכוז לדרגות שלא ייאמנו - עד שיכול היה לרשום את תנועותיו של זבוב שריחף מעל ראשו. רצון של ברזל כבר היה לו, והוא חישל אותו עוד - בוויתור מוחלט על תענוגות החיים ועל חיי נוחות אוויליים (אישה, ילדים, מסעדות וכו'), עד אשר…
אבל הכפיות לא התכופפו. במקומן הוא עצמו הלך והתכופף. התעקמותו הייתה אטית והדרגתית. הוא לא הבחין בה עד אשר הגיעה לשלבים מתקדמים מאוד. כוח ההרגל היה זריז מכוח ההכרה. וכך, במשך שנים, בלי ששם לב, הלך גופו וסב על ציר מותניו.
בהרצת וידאו מהירה זה נראה כך: גדי אלייב יושב על כיסא במטבח, קפוא כמעט לחלוטין (תזוזותיו הקטנות והחדות מעידות על מהירות ההקרנה); בידו כפית יציבת צורה, שהוא ממקד בה את מבטו. והנה, בעוד שהכפית נותרת יציבה לחלוטין, הולך אלייב ומתעוות לפניה. לבסוף היה גופו מסובב לחלוטין כנגד כיוונו הטבעי; מראהו היה כשל סמרטוט סחוט. הדמעות שזלגו מעיניו, ברגעים נדירים של חולשה, השלימו את הדימוי הסמרטוטי הרטוב.
אבל כל זה לא היה אלא חלום (כאמור). ובמציאות, גדי אליב הוא ראש צוות פיתוח בחברת תוכנה גדולה. נשים נופלות לרגליו. יש לו ידידים רבים, עמם הוא משוחח על כדורגל ועל הבורסה. אשתו מתקשרת פעמיים ביום; מתחנחנת לבקש כזאת ואחרת – לפעמים שיזמין כרטיסים להצגה חדשה ומדוברת, לפעמים שיעצור לקנות חלב; פעם לספר על הילדים שהם בסדר, קיבלו ציונים טובים בבית הספר, וכו'.