הבידוד נגמר לי- חלק ד׳ ואחרון

משהו המסתתרר אי שם בצלליות הבית איים לקפוץ עליה מבעד איזה מחסום בלתי נראה בראשה. לקפוץ וללפות אותה. עליזה ניסתה להבין מה היא עשתה רע בתור אמא? מדוע הם לא מתקשרים? סגרה את הפלאפון. מספיק עם זה. כשהייתה אמא צעירה שרה לילדים כל הזמן. שרה ורקדה.

עייפה בובה זהבה

ועייף מאד הדב

הצללים לחדר באו

לוחשים לי לילה טוב

עליזה החלה רוקדת ואלס קטן עם עצמה. עם הרוח.

מבעד לשיחים בגינה הביטו עיניים בוהקות באישה השרה לה לבדה.

במיטה שוכבת נורית

על ידה שוכב דובון

וכדור וגם ארנבת

וכולם רוצים לישון..

אברי לא מצא מנוח. הוא ניסה להרדם ללא הצלחה לילה שלישי כבר אך כל רחש, כל טיפוף צעדים ברחוב הקפיץ אותו. שוב ושוב הקיא את נשמתו. בבוקר מזג לעצמו פרוסה יבשה ואכל קפה חם. כה עייף היה. הוא אחז בספל בידים רועדות. כל כך שברירי היה, פירורי. בכל פעם שהתיישב בכורסא ינקה אותו מיד השינה לתוכה עם החזיונות המבחילים מהם זינק. הוא החל ללכת הלוך ושוב בסלון רק כדי לא לשוב ולהירדם.

שינה טובה לא תבוא בקרוב אם בכלל אי פעם. הקריסה בלתי נמנעת כבר. 

בראי לא זיהה את עצמו הניבט מולו- שיערו האפיר בצדדים, הזיפים גדלו ועיניו נראו כמו שתי חבצלות מים שקועות באגם. הוא עצם ופקח שוב.

מולו עמד אברי-בשר נושר. בשרו נופל ממנו חתיכה חתיכה. בתחילה שכבות חיצוניות, דקות של עור ואחר כך רקמות פנימיות נתלשו מגופו וריחפו בחדר כמו יצורי מים אדמדמים ומשונים. דמו התיז כמזרקה מפוארת עד שנחשף פאר הבריאה- איבריו המוצנעים באמת, שלדו הלבן, גולגלתו הבלתי-יחודית כל-כך ובה עיניו בולטות ומביטות בתדהמה.

הוא עצם את עיניו וכשפקח אותן היה שוב עורו לגופו.

הוא חייב להתקשר לאמא שלו.

״אנו רוצים להדגיש כי בשלב זה מדובר בשמועות בלבד ולבקש מהציבור להמנע מהפצת ידיעות כזב אשר רק זורעות בהלה. ואני קורא שוב לכולם- הישארו בבית..רק כך ננצח את הקורונה״ כך דברי מפכ״ל המשטרה.  ועכשיו שעה עם להיטים משנות ה80!

הוא זיהה מייד את הצלילים הראשונים של הגיטרה הפריכה והראש והצוואר קיבלו את האות

והחלו לדפוק עם התופים.

נה,נה,נה-נה, נהנהנהנה! נה,נה,נה-נה, נהנהנהנה!

מה מסתתר מאחורי המסכה

חתול מפלצת או ילדה יפה?

כל בוקר נפגשים בחשמלית

מון אמור ז׳טם אהובתי

אני רואה אותך בכל פינה

עושה לך סימנים ואין תגובה

תראי אני שבור לחתיכוווות

ובגללך אני עושה שטויות

אברי צלל על ברכיו אוחז במיקרופון מדומה ככוכב הרוק שלעולם לא יהיה שאג וצחק עם המילים.

ניצן הביט לפני השינה בתמונת המסך ששמר. ממשיך את המפגש בראשו. זה לא היה אותו הדבר עם התמונה הקפואה. בכלל מה זה כבר תמונות. זה לא זז וזה לא מגיב וזה לא נושם וזה לא עושה איתך כלום. זה לא נוגע בך.

הוא החל לחקור את החדר בתמונה. מזרן יוגה, מיטת טיפולים מסאג׳ים או משהו כזה. שולחן. כמה ספרים בארון. הסתקרן והגדיל. פסל בודהא, כמה נרות. על הקיר ראה תעודה:

״2015

מטפלת מוסמכת בדיקור סיני

עדן לובנהיים

מכללת רידמן״

דקה שלמה לא יכל לזוז מרוב התרגשות. בדימיונו שקק את העמידה מול דלתה. רק לעמוד שם ערב שלם בחדר המדרגות וכלל לא להכנס. כשהעז סוף סוף דמיין את עצמו דופק על דלתה והיא פותחת, מופתעת.

 בודאי תהיה מאד מופתעת, בטח תמלמל ״מה אתה עושה פה?״ או אולי לא תזהה אותו? אולי תתאכזב ממראהו?  תאמר לו ״בוא תכנס״ בקול משועשע. הוא יכנס לחדר הזה, לעולם הזה השונה כל כך משלו, עצמאי כזה. היא תציע לו משהו לשתות ״כוס מים? יין?״ תצחק ״מותר לך בכלל לשתות כבר אלכוהול?״

הם ישבו על הרצפה ויביטו בעינים כל הלילה והיא תשים יד על רגלו והוא על שלה ואולי גם יתחבקו מתישהו.

הוא מצא את הקליניקה לרפואה סינית מסורתית במרחק 5.5 קילומטרים בסך הכל.

עליזה הוציאה קערה עם מים והתרחקה חזרה מאחורי דלת הזכוכית. מאחורי השיחים הציץ

בזהירות אייל.

״בוא במבי. צה-צה-צה. בוא אלי חמודי!״

האייל נעמד קפוא כששמע את קולה. עליזה הביטה בו בשקט ואז צעדה לה בשקט בשקט, על קצות אצבעותיה אל המטבח, הניחה כמה ירקות מן המקרר, גזר, מלפפון וחסה בכלי פסטיק ובזהירות, לא להבהיל את הבמבי, הניחה בחוץ.

ליבה פרפר כפי שלא פרפר מעולם.

בהיסוס הוציא האייל את ראשו מאחורי השיחים המגנים עליו והתקרב.

״היא רחוקה מספיק״ חשב

״מריח טוב״ והתקדם בזהירות. ״טעים, כתום!״

״מה עושות האיילות בלילות

הן עוצמות את עינהן הגדולות

הן שולבות את רגליהן הקטנות

ישנות האילות בלילות..״ שרה עליזה לאייל המכרסמת.

״למרות שאינני איילה קולה של האישה יפה בעיני. זה שיר יפה מאד״ חשב האייל.  את הגזר שנשאר גלגל להנאתו על הדשא ואז מצא לנכון לרבוץ על הדשא הזה של עליזה. הוא הביט באשה הטובה מאחורי הזכוכית, עצם את עיניו הגדולות. ״לישון עכשיו״

דגדוג בבהונותיו העיר אותו. בבהלה זינק אברי ונעמד על הכורסא. מספר עכברושים חגגו על שאריות החטיפים שזלל אמש לפני שקרס לשינה קשה על השטיח.

״כמה זמן ישנתי?״ הלילות הלבנים הצטברו. על הרצפה בקבוק יין ריק.

״יום וחצי!״ השיבו העכברושים. ״תסתכל מהחלון!״ 

השמיים אדומים. פחים הפוכים, להקות צבועים מחטטת בהם. הכתם הגדול והמבחיל עדיין היה על המדרכה. נדמה לבור גדול.

בטנו קרקרה. שקיות החטיפים על הרצפה ״אכלתם את הכל?״

לקק מעט מהפירורים שדבקו בשטיח. 

מה עוד יש בארון חשב? הכל כורסם על ידי העכברושים. ״מה עשיתם?!״ הוא ניסה לחטוף את אריזת הקורנפלקס מידי העכברושים  שברחו עם השלל אל מתחת לכורסא. לא נשאר מה לאכול.

 הוא ניסה לנקות את מחשבותיו. לסדר מעט את הגוש נטול הזמן. הוא ניסה להתקשר לאימו. אין תשובה.

וכשפתח את דלת המקרר פרץ נחשול דם מין המקרר. הוא מצמץ שוב. 

הנשר על המנורה הנהן לעברו ״זה רק פלשבק״

הוא חייג שוב ״אמא בבקשה תעני״

אין תשובה. תא קולי

״אמא בבקשה תעני, בבקשה! אמא!!!״

עינוי איטי. מכאן כבר אין כל דרך חזרה. אך קודם כל צריך לנקות פה קצת.

ניצן שכב בתוך הדשא הגבוה ניצן בדשא וסביבו עדר כבשים ללא רועה. אחת הכבשים לחכה את העשב ליד כף רגלו בלשון מחוספסת ודגדגה אותו. הוא קם ללטפה. יחד צפו בנוף של מורדות הכרמל. כשליטף אותה צמרה האדים. הפצע בידו נראה לא טוב. הכבשה לקקה אותו בהבנה והביטה בעיניים רכות.

העיר מאחוריהם ומולם ירוק בלתי פוסק. הבניינים של השכונה, גל אבנים זקור המכרסם בירכתי היער. כבשתו הולכת לצידו אל מעמקי היער. ערב החל לרדת והם עצרו למנוחה בקרחת יער קטנה, נשכבו על האדמה. בעיר הגדולה כל האורות החלו להיכבות אחד אחר השני.

ראשו כאב מהחבטה. ״איפה אני?״ שאל את עצמו בקול רם. מטושטש. החצר האחורית מסתובבת סביבו ומאיטה עד לעצירה. 

הלילה לא היה כלל כפי שדמיין אותו לעצמו. אחרי שעדן לובנהיים לא השיבה לצילצוליו בפעמון הלך אל החצר האחורית. אור בקומה השניה היה דלוק והחלון פתוח לרווחה.

הוא הבריח כמה חתולי רחוב וטיפס על פח צפרדע גדול.חתולה זינקה עליו מהפח ושרטה את ידו, הוא כמעט איבד את שיווי המשקל ואחרי מאבק קצר הצליח לגרש את החתולה.  

מהפח טיפס אל מזגן ממנו הצליח למשוך את עצמו בזהירות אל החלון שלה.

לא ליפול עכשיו לא ליפול עכשיו.

הוא הציץ פנימה ומולו החזירו מבט עשרות זוגות עיניים נוצצות, ירוקות, כועסות. כמו הבזקים בראש. הוא דפק על הזגוגית וקרא בשמה. ואז הבחין כמה מלוכלכת הפרווה של החתולים. מלוכלכת ורטובה ואדומה והבין שעשה את הדרך הזו לשווא.

לא ליפול. לא ליפול. ואז פתאום אין דבר תחת רגליו, רק רגע ארוך של רוח ואז חבטה.

הוא קם לאט, כל גופו כואב. לאן עכשיו? לאן אפשר כבר ללכת עכשיו?

הנשר התיישב על חלונו

״אברי, איי ת׳ינק איי סמל א מאוסי״

״יס, וול אקטואלי- א עכברוש״

״וול. טומייטו- טומאטו, עכבר-עכברוש. מיינד איף איי קום אין אברי?״

העוף הענק צעד במגושמות פנימה לדירה והחל לחוג במעגלים, לזרות הרס, להפיל את כל מה שנקלע לדרכו- מנורות, טלוויזיה

״טריבלי סורי פור דה מס אברי, סו קלמזי״

אין כבר דרך חזרה. אברי רץ למטבח ולקח סכין גדולה וכאחוז דיבוק החל לחתוך לגזרים את ריפוד הספה בצייד עכברושים מנוולים גנבי קורנפלקס המסתתרים בין כריותיה.

העכברושים התרוצצו בבהלה בתוהו ובוהו. הנשר ריחף בסמוך לתקרה וצלל, לכד אותם בין טפריו ושוב ושוב התענג רגע על מאבקה הנואש של החיה הלכודה לפני שמלק את ראשה במקורו.

״לאבלי. סו פרש״

בדירה שלט הרס מוחלט. אברי הניח את הסכין מותש על הריסות מערכת הסטראו, לקח מטלית והחל לנקות את שלוליות הדם וחלקי העכברושים הפזורים בכל פינה. למראה אחד עסיסי נשם עמוקות ונגס. הדם הטרי, הבשר משקיטים את הרעב.

הוא אף פעם לא יצליח לסדר את הבלאגן הזה. לקח את הסכין והתבונן בלהב המגואל בדם.

״איבדתי את זה״

״איבדת את זה״ אישרה הג׳ירפה מבעד לחלון.

״זה ימשך עוד הרבה זמן?״

״לא עוד הרבה״ השיבה הג׳ירפה.

״אז זהו זה״ אמר וכבר לא הביט בחזרה בג׳ירפה, רק בלהב הדוקר את צווארו.

״אברי!״

אברי!״ אמרה הג׳ירפה ״חבל, זה לא סוף טוב״