העיר המרחפת | פרק 4 מתוך 4

כמה מהאנשים השתטחו ארצה מחמת הזעזוע, מנסים להיאחז זה בזה. קלמן ניצל את הסחת הדעת הזאת, רץ בכבדות אל בנו ומשך אותו הרחק משומרי העיר. וייספש הבחין בכך מאוחר מדי. רעידה שנייה, חזקה מקודמתה, הטילה אותו על המלווה השני, ושניהם השתטחו ארצה.

כשקם וייספש ממקומו, ראה את ראשו של בנו מציץ מבעד לחומה. רגע אחר כך, כבר עמד מולו צבר, מביט בו בכעס. וייספש שלף את חרבו והניף אותה לעבר בנו, אך צבר הצליח להתחמק. הוא התגלגל על הרצפה, עקר את חרבו של המלווה השני מנדנה והספיק להדוף בעזרתה את התקפתו השנייה של אביו. צחצוח חרבות התפתח ביניהם בעוד תושבי העיר לרדת חזרה אל עירם בבהלה.

הזעזוע השלישי לא אחר לבוא. וייספש הבן הועף על וייספש האב, ושניהם השתטחו יחד על הרצפה. לרגע אחד נראו כמתחבקים, אך חיש מהרה הדפו זה את זה וחזרו להתכתש ביניהם.

לא רק האב והבן במשפחת וייספש נפגעו מהרעידה השלישית. שממית אומנם שרדה את שתי הרעידות הקודמות, אך לא הצליחה לעמוד בפני הרעידה השלישית. ניסן ניצל רק בשל המחסה שתפס בתוך חלל הארון השחור. כשראה את גופה של הנערה העדינה מושלכת באוויר, אל התהום, עזב את המחסה שלו ומיהר אל שפת הצוק.

שממית נעלמה מן העין.

ניסן הוסיף להביט מטה כלא מאמין, תר בעיניו אחר הנערה.

קול משק כנפיים נשמע באוזניו. רגע לאחר מכן עלה מולו דוכיפת ירקרק והתיישב על כתפו. ניסן צעד לאחור בזהירות, מביט בשממית, והיא, בעיני הציפור שלה, השיבה לו מבט.

הוא שב ותפס מחסה בתוך הארון העתיק. "אנחנו חייבים לעצור את הטירוף הזה," אמר לדוכיפת שעל כתפו, "אני מבין שהעיר המרחפת נראית בעיניכם מיושנת ומנוונת, אבל סוף סוף היא המורשת שלכם. אף שכלפי חוץ היא חסרת חיים, הרי שבפנים מסתתרת בה רוח חיים עמוקה ושורשית. בנפילתה של העיר המרחפת, תיפול גם רוח עמכם. אל תתני לעתיד למחוק את העבר!"

הדוכיפת הביט בו במבט סתום, מטה את ראש הצידה כמנהג הציפורים, אך ניסן לא הרפה, "אני יודע שאת שם, שממית. ייתכן שאנו עוד יכולים למנוע זאת."

הציפור התרוממה מכתפו, רטטה באוויר, וששמית שבה ונעמדה לצידו. "איני יכולה לעשות זאת," אמרה בקול שבור, "אני אבגוד באחי ובכל חבריי שם למטה, בעיר התחתונה."

ניסן הביט בעיניה. "ומה עם אביך? ומה עם כל שאר בני עמך פה, בעיר המרחפת? אם תתני לעיר המרחפת ליפול – תבגדי בהם! ולא רק בהם, אלא בכל הדורות שלפניך. זו אינה הדרך!"

"איני יכולה להוריד אותנו מטה, אל העיר התחתונה," אמרה שממית בפנים מושפלות, "אבי שרף את החבל היחיד שחיבר בין העיר העליונה לעיר התחתונה. אין כל דרך להגיע מטה. גם אם הייתי רוצה לעצור אותם, לא אוכל לעשות דבר."

"מרכבת האש!" קרא ניסן, "אני הגעתי הנה במרכבת האש, נוכל להשתמש בה כדי לרדת לאדמה!"

שממית הביטה בו, זיק של תקווה ניצת בעיניה. "אולי. סגור את הארון."

כשפתח ניסן את דלת הארון, נעלמו התהום, החומה וההמון הצווח. הם יצאו אל אולמות אורווה רחבים. חמור מלוכלך הביט בהם באדישות לרגע, ואז שב לאכול תבן.

שממית הובילה את ניסן בין התאים הריקים. "איפה כל הסוסים שלכם?" לחש ניסן לשממית, "רק החמור המטונף הזה עומד כאן."

"כבר דורות שאין כאן סוסים," השיבה שממית, מוסיפה להתקדם בין התאים, "כשהקימו אבותיי את העיר, הביאו עימהם את הסוסים שלהם. אך סוסים אינם יכולים להתקיים בגובה שכזה. רק סוסי האש המושכים את מרכבת האש נמצאים כאן."

"הינה," אמרה שממית והצביעה על שער זהוב בקצה האורווה. השער בער באש, אך לא אוכּל. "מאחורי השער הזה נמצאת מרכבת האש."

הם התקרבו בזהירות אל השער, אך האש שבערה בו להטה בעוז, והם לא היו יכולים להוסיף ולהתקרב.

"אנחנו חייבים לכבות את האש," אמר ניסן, "אנחנו מוכרחים להגיע אל המרכבה."

"זאת אש תמיד, אין כל דרך לכבותה."

שני הצעירים חיפשו את מקור הקול. מאחד התאים הגיח בחור צעיר, חגור חרב. זה היה משי, המלווה הצעיר של וייספש.

"אל תתקרב, משי," הזהירה שממית באיום, "יש לי דרכים לעצור אותך, ואתה יודע זאת היטב."

משי הוסיף להתקרב אליהם. "איני חושש מפניך, יירוס. אביך איש חכם. הוא תיאר לעצמו שתנסו להסתלק באמצעות מרכבת האש, ומיד אחרי הזעזוע הראשון שלח אותי הנה לחכות לכם ולעצור אתכם. אבל אני רואה שאין כל צורך בכך. האש טובה דיה כדי לעשות זאת."

"משי," התקרב ניסן אל השומר, "אנחנו חייבים להגיע למטה, אל העיר התחתונה, אחרת תאבד העיר המרחפת!"

"ומניין לי שתצילו את העיר?" נאנח משי והתיישב על דרגש עץ מתפורר לצד אחד הקירות. "אולי כל רצונכם להציל את נפשכם? אולי כל הרעידות האלה הן טכסיס של צבר כדי לגזול את הנוסע?"

"ומה אם לא?" הקשה ניסן, "ומה אם העיר התחתונה באמת תצלול מטה ותתרסק על פני האדמה?"

"ומה בכך, בעצם?" תהה שומר העיר ומתח את רגליו, "האם באמת יהיה הדבר נורא כל כך? חלף זמנה של העיר הזאת."

ניסן ושממית הביטו בו בשאלה.

"אני לא נסחפי אחר צבר כשעלה על החומה עם שאר הצעירים. נשארתי מאחור מתוך אמונה שהרוח היא החשובה, ולא החומר הגס. וייספש אימץ אותי כבן וראה בי מעין פיצוי לבנו המורד. הוא גייס אותי למשמר העיר שלו, חבורת קנאים שהכריזו מלחמת חורמה כנגד כל ניסיון לחידוש ולקדמה. הם ראו בחומר – טומאה, ובגוף – זוהמה."

"זה לא נכון," אמר ניסן, "אני חייתי חיי חומר למטה, בעולם שמתחת. יש בחיים האלה הרבה אור וטוב, לא הכול רע."

משי אסף את רגליו ונאנח שוב. "אתה צודק." אמר, "לא הבנתי את זה מיד. אני לא חייתי חיים חומריים כמוך. מיום היוולדי חייתי בעיר הזאת. פגשתי אנשים מופלאים, מלאי אמונה ודעת. בעיר המרחפת הכול זוהר ועמוק כל כך. יש נשמה בעיר הזאת, ואפשר להיפגש איתה בכל מקום."

"ומה גרם לך לשנות את דעתך?" שאלה שממית, מביטה בשומר העיר במבט חדש. היא תמיד ראתה בו העתק הקנאות של אביה. אבל כעת הבינה שהיה בו יותר מזה.

"בואו של הנוסע שינה את נקודת המבט שלי." הוא פכר את אצבעות ידיו. "צפיתי מאחד הצריחים במרכבת האש נכנסת בשערי העיר עם אביך ושאר שומרי העיר. ראיתי את כל תושבי העיר עומדים ומקבלים את פני הנוסע בתשואות. אביך לעג להם, בז לתקווה שלהם, לאמונה שהנוסע יוכל לשנות את העיר. משהו נשבר בקרבי. האנשים הטובים האלה באמת האמינו באפשרות לשנות, חרף הקיבעון המחשבתי שלהם. ואז, הם שרו את ההמנון העתיק, והבנתי שטעיתי."

"שכולה אכולה, למה תבכי. הנואש ליבך, מאשר תחכי. קיצי נמשך, וארך חושכי." החלה שממית לשיר בשקט את מילות ההמנון שריגש את ניסן בבואו לעיר המרחפת.

"הוחלי עניה לי עוד מעט, כי אשלח מלאך לפנות דרכי." המשיך משי.

"ועל הר ניצן אנסוך מלכי." סיימה שממית בעיניים דומעות.

ניסן הביט בשני הצעירים האחרונים שנותרו בעיר הזקנה והתשושה. הוא הביט והבין, הביט והפנים. ייעודו היה עתה ברור לו.

"וייספש טועה. וגם צבר." אמר הנוסע בביטחון, מביט ביירוס ואחר כך במשי, "אבל שניהם גם צודקים."

שני הצעירים הביטו בו בבלבול.

"העיר המרחפת צריכה לרדת מן השמיים, אך לא להתרסק על העיר התחתונה. היא צריכה לנחות עליה. השמיים צריכים להיזרע בתוך הארץ."

שממית ומשי החליפו מבטים, תוהים לעצמם על דבריו המשונים של הנוסע הזר.

"אינכם מבינים? זו הרי הייתה כוונתו של אותו בעל נס מלפני אלפי שנים בבקשו לעקור מהעיר התחתונה את נשמתה כשהחלה להתקלקל. בעיר העליונה רוממו בני עמכם את אותה נשמה וביצרו אותה, וכעת עליכם להחדיר אותה אל העיר התחתונה ולהחיות אותה!"

שתיקה מביכה השתררה בעקבות דבריו של הנוסע.

"החמור." קטע משי את הדממה.

"החמור?" תהתה שממית.

"בואו מהר," אמר משי וקפץ ממקומו, "אולי עוד אפשר לתקן!" הוא הוביל את השניים חזרה אל החמור המטונף שעמד לבדו מול ארון העץ השחור והחבוט.

"החמור הזה הופיע כאן באותו לילה שעלה צבר בחומה וירד אל העיר התחתונה. איש לא יודע מנין הגיע. ככל שעלו עוד ועוד צעירים בחומה, הלך החמור וגדל. איש לא העז להתקרב אליו ולטפל בו, ולכן הוא מטונף ומסריח כל כך."

"איך החמור הזה יוכל לעזור לנו?" שאלה שממית בעודה סותמת את אפה מפני הסירחון העולה מהחיה המטונפת.

"אם סוסי האש יכולים לרחף באוויר – למה שהחמור לא יוכל?" אמר משי את הדברים כאילו היו מובנים מאליהם.

"חמור אינו יכול לרחף באוויר." קבעה שממית.

"וסוסים כן?" הקשה משי.

"גם לא." ענתה שממית, "סוסי האש הם סיפור אחר לגמרי. הם נס!"

"גם החמור הזה נס!" התעקש משי, "הוא הרי הגיע לכאן איכשהו. ואיני מאמין שהוא טיפס כמו אחיך על חבל בגובה של מאה צריחים!"

"כדאי לנסות." התערב ניסן. "אך אנחנו צריכים להגיע למקום פתוח. יירוס, לאן תוכלי לקחת אותנו דרך הארון?"

"שאר הארונות סגורים בתוך בתים ואולמות." ענתה שממית, "הארון היחיד שנפתח לאוויר העולם הוא הארון שממנו באנו, הבלוע בצידה החיצוני של החומה."

"קחי אותנו לשם," אמר ניסן בהחלטיות. הוא ניגש אל החמור וליטף אותו בעדינות. החמור הביט בו במבט תמה, אך הניח לו לטפס עליו.

"אתה מבין שתהיה לך הזדמנות אחת ויחידה," הזהירה אותו שממית, "אם החמור לא ירחף – שניכם תתרסקו."

ניסן נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו. הוא שב ונזכר בביקורו הראשון של המושל, בעודו רועה את עדרו בהרים שליד כפר הולדתו. גם הוריו ובני משפחתו עלו בזיכרונו. האם באמת עליו לוותר על הכול ולהסתכן למען האנשים האלה?

כשפקח את עיניו, ראה את יירוס ומשי עומדים משני צידי הארון. עיניהם דיברו אליו. הם ביקשו יותר מהצלה. הם ביקשו גאולה. וזה היה הייעוד שלו.

הוא יישר את מבטו והצעיד את החמור לתוך ארון העץ העתיק. לרגע חשב כי לא יוכל להיכנס עם החמור אל הארון, אך המקום התאים, כאילו עוצב מראש למטרה זאת. יירוס נדחקה פנימה ונצמדה לחמור המטונף. משי עמד והרים את ידו לשלום. חיוכו מלא התקווה נעלם מאחורי דלתות הארון.

שממית פתחה את הארון ויצאה החוצה, מפנה מקום לחמור הלבן ורוכבו. כשנפתח הארון, נשמעו קולות ההמולה ממרומי החומה. ההמון היה אחוז בהלה מהרעידות שאיימו לרסק את העיר המרחפת. וייספש ובנו, חבולים וחתוכי בגדים, ניצבו משני עבריה של החומה, מביטים זה בזה בשנאה גלויה, אך מותשים מכדי להמשיך בהתכתשות.

"הביטו!" קרא קלמן, שעוד חיבק את בנו, הרחק מביר וייספש. האנשים הקרובים אליו הביטו מטה, אל המקום שהצביע לעברו קלמן. עוד ועוד אנשים נמשכו להביט אל הנוסע הרכוב על חמור. גם צבר ואביו התפנו להביט מטה.

הנוסע לא החזיר להם מבט. גם יירוס לא. ואפילו לא החמור.

בעל החיים עבר בצעדים ספורים את המרחק שהפריד בין הארון לתהום ונעצר. הנוסע נשם עמוקות, שלח מבט אחרון אל יירוס, זוכה לקבל ממנה מבט מאמין ומלא ציפייה.

והחמור ריחף.

הנוסע לא הפנה את מבטו לעבר תושבי העיר פעורי הפה.

הוא היה מודע עתה לייעודו, והתכוון למלא אותו בדרך הטובה ביותר.

ובעודו רוכב מטה קמעא קמעא אל העיר התחתונה, הופיעה במרחק מרכבת האש, מתגלגלת בין שמיים לארץ. ובמרכבה ישב איש הפלא, בעל הנס.

ופניו אינם עגומים עוד.