מה יהיה בפנסיה?

שמחה ניגשת אליי ואומרת לי "תסלחי לי אני לא יודעת איך אני מגיעה מפה הביתה". לפעמים זה מדהים שעם כל הבלבול, היא מבינה שאני יכולה לדאוג לה ולספק לה תשובה שתרגיע אותה.

אני מסתכלת עליה ורואה דאגה אמיתית בעיניים. מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה אם הייתי במצב תמידי של אי ודאות. לא הייתי יודעת מתי אחזור הביתה ואיך אחזור, או שלפעמים הייתי שוכחת איפה השירותים או מתלבלבלת בין התיק שלי לתיק אחר.

בנימין מסתכל עליי במבט עייף. אין לו כוח בגיל 93 להמשיך לדאוג למשפחתו אבל הוא חייב כי המשפחה זקוקה לו. הבן שלו לא מסתדר בחיים ואשתו מתחילה לשכוח דברים. בנימין אמנם חזק אבל כמה הוא יכול לסחוב על כתפיו? איך הוא יכול להמשיך לטפל בכולם ולהזניח את עצמו?

אני מתבוננת על סיליה, בכל יום שעובר היא מתעייפת יותר ויותר. מסתכלת על המטפלת שלה ועליי במבט של "תעזבו אותי בחייכם. מיציתי. אני עייפה"

לפני שנה היא עוד הלכה וחייכה, שאלה שאלות התעניינות אינטיליגנטיות וחיה את החיים שלה בשלווה. זה הזוי איך תוך זמן כל כך קצר החיים של אדם משתנים מקצה לקצה.

מרתה אף פעם לא מרוצה משום דבר. העוף לא טעים לה והפעילות לא מעניינת אותה. לפעמים אני מסתכלת עליה מקטרת ומחייכת אליה "יקרה שלי, אולי נעשה בוקר אחד בלי תלונות, מה את אומרת?" מרתה מיד מחייכת ומחבקת אותי. לפעמים היא רק צריכה שמישהי תראה אותה, לפעמים התלונות הן דרך לקבל תשומת לב.

ראובן אומר לי במשרד, בשיחה אישית, שהוא טוב מידי, ושהוא רגיש, לוקח הכל ללב. הוא כל הזמן דואג לכולם אבל הוא מרגיש שאף אחד לא דואג לו. מכירים את אלו ששולחים גיף של שבת שלום? זה ראובן. אבל הוא עושה את זה עם כוונה שלא תאמינו שקיימת מאחורי גיף. והוא מחכה שתחזירו לו שבת שלום. לפעמים הוא יושב כל שישי בבוקר ושולח ל 100 אנשים. פעם הוא סיפר לי שרק 17 החזירו לו הודעה. 

דרור מתקשה לראות את החברים שיושבים על כיסא גלגלים, או את החברים המבולבלים, הוא יודע שהוא עלול להיות בקבוצה הזו עוד כמה זמן וזה הדבר הכי מפחיד שיש. המראה הזאת קשה לצפייה ולפעמים עדיף לעצום עיניים. זה כמו לראות את כל החברים שלך הולכים לכיוון לא טוב ולדעת שאת תיאלצי ללכת לשם גם, למרות שאת לא רוצה.

לפעמים אני שואלת אותם מה עשו בסוף שבוע ועונים לי שכלום. הילדים היו עסוקים אז לא הגיעו והנכדים כל אחד במקום אחר. הטלויזיה הייתה ונותרה ברירת המחדל עבורם. לפעמים הם מדליקים אותה רק כדי שהבית לא יהיה שקט כל כך.