הדמעות של אימא

כשאני הולך ברחוב עם אימא שלי ומתחיל לעשות קולות של חיות, ללכת מוזר ולעשות פרצופים, היא מתעצבנת עלי ואומרת שאני מוכרח להתבגר. היא לוקחת אותי הצידה ומנופפת מולי עם האצבע תוך כדי שהיא מדברת ממש בשקט, כאילו שהיא ממש חוששת שמישהו ישמע. ודווקא זה גורם לי להרגיש הרבה יותר גרוע. אני לא עונה לה אף פעם, רק מחייך מן חיוך מטופש ומפנה את המבט. כשהיא מדברת איתי על זה ומתעקשת להביט בעיני מטווח אפס, ממש כואבת לי הבטן , אבל בדרך כלל זה עובר די מהר. האמת היא שאני דווקא אוהב להיות ככה. אני אוהב את זה שכולם נעמדים מסביבי וצוחקים. אפילו הבנות לפעמים עומדות בצד ומתלחשות. ואפילו שאני מפחד לדבר איתן זה עושה לי הרגשה ממש נחמדה בלב. אני חושב שבגלל זה אפילו יש לי קצת חברים. פעם אחת שמעתי שהילדים בכיתה שלנו דיברו על איזה פרסי אחד עם שפם מאיזה סרט. והאמת שאין לי מושג איך עושה פרסי עם שפם, אבל בלי לחשוב, אני לא יודע איך זה קרה לי, רצתי אליהם והתחלתי לעשות פרסי עם שפם. ואני לא באמת חושב שזה היה דומה בכלל, אבל הם נורא התלהבו וצחקו. ומאיר בוזגלו, שעד אותו יום דווקא הייתי ממש מפחד ממנו, שם לי את היד על הכתף וביקש ממני לעשות כל מיני חיקויים של מבטאים וקולות של חיות. ומאז הם מאוד נחמדים אלי ואומרים לי שלום תמיד. הם אפילו מזמינים אותי לכדורגל אחרי הצהריים, ואפילו הם לא ממש מתעצבנים עליי שאני לא כל כך טוב והורס את המשחק. יום אחד כשהלכתי עם אימא לקניות פתאום התחשק לי ממש לרוץ ולעשות קולות של סוס. אז התחלתי לקפוץ ברחבי הסופר על רגל אחת ולצהול. למרות שאני יודע שזה ממש מפריע לאימא ואני מנסה לא לעשות את זה לידה בדרך כלל, באותו יום זה ברח לי, אני לא יודע למה. וזה היה ממש כיף לעשות את זה. לא היה שום דבר חוץ מהמרעה, מחיות הבר, מהשמיים הפתוחים, יכולתי אפילו להרגיש את הרוח מלטפת לי את הפנים והשיער, ואפילו הסוסה הכי יפה שיש לה פרווה חומה, ורעמה וזנב בלונדיניים, הביטה עליי עם העניים המלוכסנות הגדולות שלה ונופפה בריסים. ודווקא אז, כשקפצתי מגדה אחת של הנהר אל השנייה, תוך כדי שאני מרחף באוויר ונושא את עיני אל עבר השמש, פתאום הרגשתי שתופסים אותי ממש חזק בזרוע. זה היה איש שמן אחד, ממש גדול. הוא היה מפחיד נורא. "מה אתה חושב שאתה עושה כאן יא ילד דפוק! זה לא מגרש משחקים!". אני חושב ששמעו אותו בכל הסופר מרקט. למרות שלא הוצאתי מילה, אימא שלי רצה מתוך אחד המעברים וחיפשה אותי. היא ראתה אותי אחוז בידו הענקית של האיש השמן ורצה אלינו. "מה קרה? מה קרה?", היא ייבבה והדמעות הרטיבו את פנייה. לא הבנתי איך היא מרשה לעצמה לבכות ככה. אני בחיים לא בכיתי ככה ליד אנשים זרים. רק לידה כמה פעמים, אבל השתדלתי להפסיק כי היא אמרה שאסור. האיש הגדול הבחין בה ועזב אותי. "הילד שלך צריך ללמוד להתנהג. זה מקום ציבורי פה, לא גן חיות". אימא שלי ביקשה ממנו סליחה במבט מתחנן. הוא עשה עם היד תנועה חדה של ביטול והלך. חשבתי שאם היה לי אבא עדיין, אפילו שאני לא זוכר ממנו כלום, הוא בטוח היה מגן עליי. על בטוח שהוא היה מגן עליי. אימא ירדה על הברכיים כשדמעות המשיכו לרדת מעיניה ולהרטיב לה את כל הפנים והבגדים. היא אחזה אותי חזק בשתי כתפיי וזעקה "מתוק שלי אתה חייב להפסיק עם זה! מה יהיה איתך?! איך תסתדר ככה?! איך תתחתן!? מה תעשה כשתצטרך ללכת לצבא?!". הקול שלה התעוות לגמרי כשהיא המשיכה לשאול אותי כל מיני שאלות. חיפשתי מה לענות אבל לא יכולתי לחשוב על כלום וגם לא ממש יכולתי לדבר. באיזשהו שלב הבנתי שהיא לא מצפה לתשובה ובאמת זה עשה לי הקלה קצת. כל אותו היום לא חשבתי על מה שקרה. לא חשבתי על כלום. רק על החברים בהפסקה שיצחקו כשאני אעשה להם חיקויים. ועל איך מאיר בוזגלו יצעק לי עם דמעות בעיניים- "תדבר בסינית, עכשיו בערבית, עכשיו תקפוץ כמו חרגול!" ואני אנתר שם וכולם יצחקו והבנות יתלחשו בפינה. ואז מאיר יזמין אותי לכדורגל ואני אפגש איתם אחרי הצהריים. בלילה כשנכנסתי למיטה, לא יכולתי לישון. חשבתי על אימא. על איך שהיא בכתה ורעדה. וחשבתי גם שאולי זה נכון. אולי באמת יהיו לי בעיות בצבא ובכל מיני מקומות. אפילו שלא הבנתי כל כך מה הקשר, התחלתי לפחד ממש. למחרת בבית הספר בהפסקה, מאיר שם לי את היד על הכתף ואמר לי "נו, תעשה לנו איזה רוסי". אמרתי שלא כל כך מתחשק לי היום, אבל האמת היא שדווקא ממש רציתי. זה פשוט לא כל כך יצא. הבטתי עליו ועל כולם והם נראו קצת מאוכזבים בהתחלה, אבל מאוד מהר הם הלכו ואני נשארתי לבד. הלכתי בחצר ובעטתי באבנים בלי לעשות שום חיקוי. כשנישמע הצלצול של סוף היום חשבתי שמאיר שוב יזמין אותי לכדורגל, אבל הוא רק עבר ליד השולחן שלי בלי להגיד דבר.