מסיבת-יום-הולדת
יום-ההולדת שלי התקרב, זה יחול בעוד קצת פחות מחודשיים, וטלי החליטה שהיא "תפיק" את האירוע. ה"אירוע", מבחינתי, זו פעם ארבעים, אבל, מבחינת טלי, זו הפעם הראשונה. איתי.
הזוגיות שלי עם טלי, צריך להודות, זה באמת רומן לוהט, אהבה גדולה, ממש, שאני טרם חוויתי. כי שולה, הייתה חברתי עוד מתקופת בית-הספר התיכון. זאת הייתה אהבה בתולית, בוסרית, אבל, במושגים של פעם, זאת הייתה "ה-אהבה", שהבטיחה גדולות ונצורות וגם קיימה. אהבה שהסתיימה בחתונה.
החתונה שלנו הייתה הראשונה במחזור. שנינו היינו בני 19, היו לנו חלומות ותקוות, כולן לטווח-הארוך, כי לא יכול היה להיות אחרת, אז. המציאות, הכמעט-שכיחה, הייתה, שהזוגיות האיכותית החזיקה מעמד כעשר שנים, אוסיף ואומר – בלבד, והחיים שאחריהן הותירו אחריהן בית הרוס, משפחה מרוסקת, שני צעירים בני 29-30, שמתקשרים באמצעות עורכי-דין, ושני ילדים, שיהיו דפוקים עד סוף חייהם.
עד לפני כמה חודשים טלי הייתה מנהלת הלשכה שלי. הכל התנהל בהתאם לנורמות המקובלות, עד לאותו ערב, ערב "הרעמים והברקים", זיון שטרם חוויתי כמותו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהחזרתי אותה הביתה. זה היה סיומו של ליל-שימורים, ליל-ישיבות-בלתי-מסתיימות, ליל-דיוני המאזן הכספי של הרבעון הראשון. היא לא שאלה, אני לא השבתי, כמו רובוטים טסנו מהאוטו לדירתה. אינני זוכר אם הייתה דלת-כניסה, ואם הייתה, איך ומתי פתחנו אותה, ואיך מצאנו את עצמנו על השטיחון במבואה, עד כלות הכוחות, עד גמר.
קיצורו של עניין, בערב אחר, בדירתנו המשותפת, אני שקוע במעמקי הלפטופ, כמיטב המסורת, וטלי, לאחרונה "מנהלת-לשכה בדימוס", מחזיקה בידה את לוח-השנה, שהחברה שלי הפיקה, כמידי שנה, ואז היא מגלה את העובדה הנוראה, שיום ההולדת שלי, אירוע, שבימים אלה הפך ל"מרכז חייה", חל בטווח התאריכים של שירות המילואים שלי, ולמעשה הוא "נופל בול" על היום האחרון של השמ"פ.
בשלב מסויים ה"חפירות" של טלי "עלו ליגה" עד שנאלצתי, בהקרבה ראויה, להניח בצד את הלפטופ ולהתפנות אליה, מנוסה ויודע שכך עדיף.
טלי אמרה [במשפט אחד, ארוך] שמצד אחד זה טוב, או יכול להיות טוב, כי אלמלא אני במילואים, מי-יודע-מתי הייתי מחזיר את עצמי, מהמשרד הביתה, ויתכן, תיאורטית, שהייתי מגיע למסיבת-יום-ההולדת שלי, לשלבי-הסיום, ואצלה [אצל טלי], כדאי שאני אדע, זה חמור ביותר ואת התוצאות אני הייתי נושא, והיא לא מציעה לי להגיע למצב הזה, הכל מאהבה, כמובן, היא מקווה שאני מבין.
לקחה אויר והמשיכה, שעל-כן, כמו שהיא מבינה, לא שיש לה ניסיון קודם, אבל היא משערת, שעד הצהריים יסתיים הכל, שם, בצבא, גם אם תהייה, נניח, שיחת-סיכום, באותו היום האחרון, וגם אם צריך להחזיר ציוד צבאי, הכל יסתיים עד הצהריים. ואם יתברר שמתוכננות יותר משימות לאותו היום, כדאי שתקום יותר מוקדם, כדי שתוכל להשתחרר עד הצהריים, ואז, בערך שעתיים תמשך הנסיעה הביתה, ואז מקלחת, נמנום, שעה-שעתיים, אתה מתאושש, מתחזק, מתלבשים ו- יוצאים לחגוג!
לקחה אויר והמשיכה, והסבה את תשומת-לבי לעובדה שעל עצמה בכלל לא דיברה ולא הזכירה שבאותו היום אשוב הביתה אחרי היעדרות של שבוע, ושהיא, טלי, אחרי שבוע, תהיה מאד "חמה", בלשון המעטה, אבל היא שמה את הכל בצד כי היא, בתור מפיקה ראשית, צריכה להיות ממוקדת בהפקת חגיגת-יום-ההולדת של "אהבת-חיי!".
כל תקופת-המילואים הזאת, כך תבינו מיד, מתכנסת ומתמקדת, כמתוכנן ושלא כמתוכנן, באותו יום אחרון. לוח-הזמנים היה מצוין, ותאם את התכנונים ואת הציפיות. הערכתי שבסביבות אחת בצהריים אזדכה על הציוד מה שאומר שלא יאוחר מהשעה ארבע אהיה בבית.
זה התחיל בסיפור המצחיק [אז], כשהאפסנאי ה"סדירניק" הודיע לי שהוא לא מוצא את ה-1008 שלי, ושאמתין בצד. שלום, האפסנאי הקבוע שלנו, השתחרר יום קודם, בגלל נסיעה לחו"ל, ולכן החליפו אותו שני ה"סדירניקים". אלה, בני העשרה, היו אדישים למדי לבעיה שלי, וככל שהצלחתי לעקוב, לא התאמצו יתר-על המידה לפתור אותה. קרוב לוודאי, שמבחינתם, בלאו הכי הם תורני-נשקיה, הלילה, ולכן, כלום, באמת, לא בוער.
בשעה שתיים כבר הייתי עצבני מאד. נכנסתי לאפסנאות וצרחתי את נשמתי. הנמוך שבהם נגש אלי באדישות והסביר לי, די בלחש, שרצוי שאבין, הוא, הדובר, זה-עתה השתחרר מכלא 6, אחרי שנשפט ל-14 ימי מחבוש וארבע משכורות צבאיות, קנס, בגין החוסרים שנמצאו בתום ספירת-המלאי האחרונה, ולכן, גם אם החיזבאללה יתייצבו בשער המחנה, הוא לא ישחרר אותי לפני הזיכוי התקין. תמתין, אמר, עד שימצא או ימצאו טופסי ה-1008 שלך.
בסביבות השעה ארבע נמצאו, לא במקומם, כמובן, הטפסים החסרים. חשבתי שהפארסה הסתיימה אלא, שהתברר שבנוסף לציוד שהיה איתי, מוכן להזדכות, אני חתום על מטול r.p.g., לא פחות ולא יותר, ושגם אותו עלי להחזיר.
לחץ-הדם שלי שבר שיאים! מעולם לא היה לנו בצוות הכלי הנ"ל, בודאי שמעולם לא חתמתי על קבלתו ועל כן אין סיכוי שאוכל להחזירו. הנמוך נפנף לי בטופס ושאל האם אני מצפה שהוא יחזיר את המטול המאיים הנ"ל. חשתי בקשיי-נשימה.
בסביבות חמש, אחה"צ, הגיע עוזר קצין התחזוקה החטיבתי והציע את הפתרון היעיל כדלקמן: ימלאו טופס 1065 על חסר במטול r.p.g., יארגנו לי "משפט בזק" וישחררו אותי, בעזרת-השם. השבתי לו, שאם אני הוא קצין השיפוט, בגין אובדן שכזה, אני מכניס את השפוט לכלא, והוא אמר לי שאני צודק.
בערך בשעה שבע בערב, מה שנשאר ממני נכנס לאפסנאות והודיע על הסכמה להסדר, כולל המשפט. כשלעצמי, כבר לא עניין אותי כלום, לא השחרור, לא היום-הולדת, כלום. רציתי רק הביתה, מקלחת ומיטה.
אותו קצין-תחזוקה סידר לי את הצוארון ואת הכומתה ונתן לי מגבון-לח, לנקות את פני משכבת-הזיעה והעצבים. בכל זאת, זה משפט-צבאי, המעמד מחייב. כבר הייתי כאן, בעבר, במועדון הקצינים אבל, כנראה, החוויה של משחק "דומינו-זוגות" שונה, במידת-מה, ממשפט צבאי.
אותם כמה מטרים, כעשרים הצעדים, שעשיתי עד לדלת הכניסה, היו מהממושכים ומהמהוססים בחיי. הוא הניח את ידו השמאלית על שכמי, שלח את ידו הימנית ופתח לרווחה את דלת-מועדון-הקצינים.
את תרועת-החצוצרה לא שמעתי, ורק הקרנת-סרט-הוידאו שכנעה אותי שהיה דבר כזה. במועדון המקושט נמצאו כחמישים איש, הכי קרובים אלי בחיים, כולל שני ילדי, כולל הורי [כל אחד לחוד], כולל הצוות שלי במילואים, אלה, שכאילו נפרדתי מהם לפני כמה שעות. טלי נראתה מאושרת.