סיפור טורף

הוא כתב סיפור חדש אותו הבוקר. בתחילה הקליד, אות אחר אות, את הכותרת סיפור טורף. שם שהיה בעיניו נחמד ואולי מעט מתחכם. לאחר מכן החל, במאמץ מה, לכתוב. בנקודה מסוימת, באמצע המשפט החמישי, הוא שם לב שאיננו יכול עוד להתיק את עיניו מהדף. מישהו צעק לו מהמסדרון והוא רצה להסתכל לכיוון ולהבין מה קורה שם, אולם גופו מיאן לשתף פעולה. גם אצבעותיו לא נשמעו לו עוד אלא כאשר המשיך להקליד את המלים הללו החוצה. פחד החל לעלות בו. מה קרה לו? האם זה איזה מצב רפואי מוזר? האם זה ישתחרר כאשר יגיע אל סוף העלילה הקטנה הזו? הוא המשיך להקליד את המלים, אחת אחרי השנייה, ושם לב שהמוזרות המשיכה להעמיק. תשומת ליבו נדדה יותר ויותר, מהמילים שאותן הקליד כמעט באופן אוטומטי, אל הרקע הלבן שעל פניו הן נכתבות. ועלתה בו תחושה משונה מאוד לגבי זה. פחות ופחות זה נראה לו כמו רקע שטוח, ויותר ויותר כמו תהום לבנה בעלת עומק אינסופי שעליה מרחפים מעין הירוגליפים שנעשו לו פחות ופחות מובנים ובעלי משמעות. בהדרגה, אפילו לא נראו כמו הירוגליפים יותר, אלא הפכו בדעתו למעין עלים וזרדים שהסתדרו לרגע באיזה מערך זמני ואקראי, שעוד מעט הרוח תשנה ותסדר מחדש. לבסוף השתלט הלבן המסחרר על כל שדה התפיסה שלו. נעלמו העלים והזרדים, נעלם החדר, נעלם גופו. נותרה רק נקודת מבט חיצונית אלמונית ובודדה, בפינה השמאלית העליונה של החדר, שממנה ניתן היה לראות את הכיסא הריק, ואת המלים האחרונות הללו מוקלדות עצמונית בקצב נורמלי, עד שהגיעו לנקודת הסיום.