כיבוד הורים עם עידן ודולב

היופי בשוק הוא מגוון העסקים השונים - בסטות, מסעדות, חנויות בגדים, תמונות ופינות מתוקות כמו חנות הקפה הוותיקה שלנו, שאפשר למצוא אותם פועמים בליבו הצבעוני של הכרך. מעבר לכך שהכרמל מעצמה קולינרית ושוק פופולארי, בסטות הבגדים וחנויות האקססוריז הפכו לשם דבר בכל הארץ. יום אחד בדרך למשמרת צוהריים פגשתי את הבת של בת דודה שלי שרון, מטיילת עם הסבתא שלה מהצד השני.

"אלה, מה את עושה פה בתל אביב?" שאבתי בקש הארוך את שאריות הפרישייק מהקרח.

"באתי לעשות חורים באוזניים. שלושה בכל אוזן וגם לקנות עגילים מדליקים". היא חייכה אלי ואל הסבתא.

"ובשביל זה באים עד לתל אביב מכרכור?"

"בטח! אם כבר אני עושה חורים באוזניים אז רק בכרמל!"

"מה, אתה לא יודע שהכרמל הוא השוק הכי פופולארי בארץ?" הסבתא שאלה בהפתעה.

"לא יודע, אני מניח. לא תיארתי לעצמי עד כמה."

"זה בגלל התפילות שלי." אמרה דולב שעמדה לצידנו בפתח חנות האקססוריז \ מספרת הרסטות של עידן, שהיא מנהלת. "בחזרה שלי בתשובה, כשהתחזקתי, הבנתי שבאתי לתקן. אני מתפללת בשביל העולם. שיהיה טוב. שנבורך כמה שיותר."

"טוב אנחנו הולכות לפיש אנד צ'יפס," סבתא של אלה אומרת, "נתראה אחר כך."

"ביוש." אלה משלבת יד עם סבתה והן צועדות למתחם המסעדות שברחוב ישכון, כמה סמטאות במורד השוק.

"אתה באת לרפא. אבא שלך היה רופא. אמא שלי הייתה אישה של אמונה ואני עצמי בת של מלך כל חיי." דולב מסדרת את העציצים שבכניסה לחנות. "חשוב לחיות באמונה ולשאת תפילה, כדי שהחיים יתנהלו בהיגיון, בברכה ובהצלחה."

"אני מבין."

"כן. במרוץ המטורף של החיים, אנשים מאבדים את האמונה. לא יודעים איך להאמין. חושבים, האם יש בכלל במה להאמין? במי להאמין? אנחנו מאבדים את הדבר הכי בסיסי – נגיד, כבד את אביך ואת אימך. בזכות ההורים אתה כאן בעולם הזה, חי את החיים האלה. קיבלת מתנה. הבנה לעומק של המצב, מבהירה שיש מישהו שם למעלה, שמנהל אותנו; שהביא את ההורים שלנו, כדי שאנחנו נהיה כאן. ואנחנו כאן, ומתחברים ביחד, כולם, וצריכים תפילות כדי שהכול יפעל כשורה."

"אני בסך הכול מתפלל שהקלייה הכהה תצא מדויקת ושהקפה מאל סלבדור יגיע הפעם בזמן. הלקוחות הקבועים כבר מטפסים על הקירות מהמחסור שהיה העונה."

"תמיד היית מצחיק." עידן יוצא אל פתח החנות ועומד איתנו בשמש של הצהריים. "אתה רגוע, מחובר, רואה את העולם מתוך המעשים שלך, גם בחנות וגם כסופר. אצלי זה לא ככה. הכול כאוס. גם אני צריך להתפלל כדי להתנתק ולקבל שלווה ואמונה."

"מעניין. לא ראיתי את הכתיבה כהתנתקות."

"נו ברור. המציאות בעולם מרגישה כמו הווה שעולה בלהבות. חייבים להאמין במשהו כדי לא להישרף ולהפוך לערימה של חול; כדי לראות את היופי שקיים בחיים."

"פשש. מילים חדות." דולב מסדרת את כיסוי הראש. "כשמאמינים חשים בשלווה ומהשלווה הזאת מגיעים לשכינה. ראיתי את זה אצל אמא שלי. שַׁלְוָה כל כך עמוקה שנובעת מאמונה אמיתית ולב שלם, שאני יודעת שיש מישהו למעלה שדואג לנו. אני מודה לה על הכול."

"כן," עידן מצית סיגריה, "גם אבא שלי רפי, מפסל בעץ כבר שנים. מעולם לא חוויתי רגיעה עמוקה כמו ברגעים שאני מתבונן בפסלים שלו. השלווה העמוקה, השכינה, ניסיון החיים העשיר שהופך לפסלים מרגשים, עוברים אלי דרך המלאכה היצירתית. זה מזכיר לי מקדשים שראיתי בפיליפינים ומשכנע אותי שגן עדן נמצא עמוק בנפש, ולא רק בחופים נידחים בקצה העולם. אני מאמין שהוא כאן ועכשיו. אני מודה לאבא על הכול."

"היממתם אותי. אני אחזור עכשיו לקפה כי בטוח מחכים לי לקוחות שמתייבשים."

"כן, תלך, אל תתעכב בגללנו."

אני חוזר דרך השוק ההומה בשעת הצוהריים הנצחית הזו של הנפש, אל הפינה באזור הבגדים שקרובה לאלנבי. באותה פינה נמצאים גם חנות הקפה, גם דוכן פרישייק, גם בסטה של סנדביצ'ים, גם בסטה של בישולים ביתיים וגם, איך לא, מסעדה תאילנדית היישר מגן עדן. כן, ביום עמוס שכזה אני מבין שהממד האקזוטי קיים על מלא. גם במציאות הרבגונית שלנו וגם עמוק בפנים, בלב ובנשמה.