הקמע שלו

הוא היה ללא ספק הזיון הטוב ביותר שהיה לה כבר המון זמן. היא הצליחה לגרום לו ללא מאמץ גדול מדי לחזור אליה פעם אחר פעם. ליבה קפץ בקרבה כשהמילה הבודדת "קפה?" ריצדה על מסך הטלפון הנייד שלה. היא כבר ידעה והכירה כל פינה בליבו. שמעה אינספור פעמים את כל סיפורי הגבורה מהשרות הצבאי, הכירה כל שריטה מבפנים ומבחוץ. היא ידעה שאחרי שיחת עדכון קצרה שוב לא יצליחו להוריד את הידיים האחד מהשנייה. והיא שכבר החליטה עשרות פעמים שלא עוד, היא שדקלמה בעל פה את כל הססמאות על גבר אחד לאישה אחת, שהאמינה באמת שמגיע לה יותר, שמגיעה לה בלעדיות ומחויבות - לא עצרה.

הוא, שהעריץ את האדמה עליה היא דורכת, סיפר לה תמיד בגאווה כיצד היא שינתה את חייו. הציבה עבורו את משפחתו וילדיו במקום הראשון. גרמה לו להתמסר רק לה ולזנוח את כל היתר. היא היתה הקמע שלו.

וכתשובה לשאלתה "בעצם כמה היו לך לפני?" הוא רק שרק שריקה ארוכה. וכששאלה כמה זמן היה הרומן הארוך ביותר שלו ענה להפתעתה: "שלוש שנים. כל שבוע. היה לי מאד נוח". ואז בדיוק ברגע הזה הביטה סוף סוף על עצמה מבפנים החוצה וחזרה פנימה והבינה לבסוף שהוא שהיה גם יהיה. ורק תהתה כמה שנים עוד יעברו עד שבפעם הבאה הקמע הבאה שלו תשאל אותו מי הייתה שם לפניה והוא יענה בפשטות: "אחת, אהבתי אותה באמת, היה לי כל כך נוח".