שירותים

הן מגיעות אליי ללא חמדה, רק כשכבר אי אפשר להמשיך עם ההתאפקות. בנעלי עקב או ספורט, נושאות ניחוח משרדים או זיעה מוסתרת בבושם מתוק מדי. מכתימות לי את הרצפה בצעדיהן שבעיי החיים.

נשות עסקים, בחורות שופינג, קשישות משועממות עם שלפוחיות שתן מגומגמות, אימהות תשושות עם עגלות או כאלה שהביאו את הילד למקדונלדס.

הבן שלי, כשאמר פעם שרוצה מקדונלדס, עניתי לו "לך תעבוד, אחרת תהייה כמו אלה שיש להם הכול ובסוף נכנסים לדיכאון או רוצחים נהגי מוניות".

מגיל צעיר הוא אצל אלי, הירקן הגנב, סוחב ארגזים גדושים לבתים של עשירים וחוזר עם אגדות אלף לילה ולילה.

אבל אני לא צריכה סיפורים, בשביל מה יש עיניים? אני רואה אותן, נשים מחויטות, נקיות, איך הן נגעלות מהמקום שלי, שומעת אותן מרפדות את האסלה בשכבות נייר עבות כמו תחבושת על פצע אבל אחרי שעושות מה שעושות אין להן שום בעיה להשאיר מאחוריהן את התא מושפל, מחולל- נחשי נייר מתים על הרצפה, טמפון (מהסוג הכי שווה) עירום בפח, מדמם, טיפות שתן שלא נוגבו ועלו להן לראש.

לפעמים הן מגיעות אליי כשהרצפה רטובה. כשאני קולטת את זאתי, המפונפנת, שאין לה סבלנות לחכות אפילו שנייה, זאת שממהרת ליוגה או למדיטציה ורוטנת "נו כבר, אין לי את כל היום", אני חושבת לעצמי בפנים איך לי יש יותר מדי מהיום, מהימים בכלל ושסחבה לא מתנקה מעצמה.

אני מחייכת אליה ובשיא הנחמדות אומרת "עוד רגע מותק", אך לפתע קצת שוכחת איך עושים מהר עם היבש וככל שהמפונפנת נושפת עליי עצבים, כך אני נעשית איטית איטית ומרחפת. הטרצו מבהיק כשיש רצפת ארמון, נייר הטואלט הגס מתרכך למשי, קריזת הקניון המונוטונית- מוסיקת ריקודים, הסבון האדום הסמיך - נקמה.