קשור אותי, אהוב אותי


אני ידוע כאחד שאוהב לרדת לפרטים. כשהייתי בן ארבע, ידעתי לספר על כל הדינוזאורים שחיו לפני מיליוני שנים על שמותיהם הארוכים שאמא שלי מעולם לא הצליחה לבטא נכון. זה היה מרגיז אותי, אם פטרודקטיל ידע להשתמש בכנפיו כדי לנוע למה היא לא הייתה יכולה לגלגל לשונה נכון? 

בגיל שמונה, כבר החלפתי את הדינוזאורים במכוניות שהופכות לרובוטים. אישית, הייתי מעניק להם שמות אחרים. אופטימוס פריים לא נותן שום רמז על היכולות של הרובוטריק על שמו הוא נקרא. הייתי עסוק מאוד כל אחר הצהריים, בבנייה שלהם, פחות במשחק איתם. מעולם לא פתחתי את חוברת ההדרכה. היא הייתה נשארת גלמודה בקופסה. חוץ מפעם אחת שדפדפתי בחוברת, כי הייתי חייב להבין איך קרה שלא הצלחתי להרכיב משהו בשלמות. לא האמנתי. כשפתחתי את הקופסה בידיים רועדות וחיוך רחב, שעתיים קודם לכן, ציפיתי לכמה שעות של עשייה ובנייה ובמקום זה גיליתי שחסר חלק. דבר שכזה מעולם לא קרה. אני זוכר שאמא נאלצה לחבק אותי חזק כי התנתקתי, כדבריה, מקול ההגיון. היא התקשרה ליצרנית המשחקים ושטחה בפניהם את חריפות העניין. עוד באותו יום אבא הגיע עם חבילה זהה בדיוק. שמחתי שהם הקשיבו לה, אין על אמא שלי. תמיד סידרה אותי כשהעניינים היו מסתבכים אצלי בראש. באותו הערב סירבתי לאכול, ולהתקלח עד שמצאתי שכל החלקים נמצאים. רק אז הלב שלי האיט והצלחתי להרים את עיני ולהגיש לאמא את הרובוטריק. 


אני זוכר מתי בדיוק זה קרה. זה היה אחרי ששוב קראו להורים שלי לשיחה על ההתנהגות שלי בבית הספר. זמזמתי באמצע השיעור. זה היה עוזר לי להתרכז כשהתרגיל היה נראה לי מסובך מידי. זה לא ערב לאוזניו של תום והוא דרש שאפסיק. המורה ביקשה שאחדול ואני לא הצלחתי. תום קם משולחנו הסמוך ולקח לי את הדף תחת ידיי. מסך שחור ירד וכבר לא שמעתי דבר אחרי זה. אני לא זוכר איך המורה חטפה אגרוף לבטן. כנראה שהיו מספיק משונאיי כדי להצביע עליי כגורם שיש לסלק מהכיתה. בבית אבא ואמא ישבו שעות סגורים בחדר. כשהם היו רוצים לדבר עליי, הם היו מדליקים את הטלויזיה, הם ידעו, עוד מגיל רך, שזה ממסך אותי. אחרי ארוחת הערב הם הודיעו לי שאני צריך להתמודד, ללמוד איך מתנהגים במצבים חברותיים. אמא אמרה שאני צריך לדעת לייצר חברים, ולא להשתמש במכות. ואני חשבתי מייד על בניית החבר האולטימטיבי. עם ידיים זריזות, שיעזרו לי לשבור את שיאי ההרכבה של עצמי. אחבר לו רגליים קצרות, כדי שתמיד אנצח אותו במעלה המדרגות, ואתקין לו מוח חריף כדי שישאל שאלות קשות ואני אחשוב חזק על התשובות עד שניפול לשינה מרוב מאמץ. 

בגלל אמא הגעתי לצופים. זה היה רעיון שלה ואבא הסכים שזה יהיה לי נכון. המפגשים היו בעיני רועשים. יותר מדי ילדים מתרוצצים במדרגות, מעט מדי אקוסטיקה במרחב. אפילו בפעמים שהיינו מעבירים פעולה מחוץ למבנה השבט, הקולות היו מתערבבים בראשי לכדי מחית ירקות לא מזוהה שאפילו תינוקות היו מפנים ראשם הלאה מהכפית. במפגש החמישי דברים החלו להיות מעניינים עבורי. חן המדריכה הדגימה מספר אפשרויות קשירה של חבלים ואני חשתי תחת כישוף. הצמה הארוכה שלה היתה כה עבה ובצבע הדומה לצבעי החבל, מעין חום אדמה בהיר, עד שהיא תפסה פיקוד ואחזה בקצוות החבל. כשהצמה הראתה קשר דייגים אני ציירתי בראשי את המהלכים. התנדבתי להדגים אחריה ועשיתי זאת ללא דופי. מגע החבל היה לי מאתגר. הוא היה קשיח, מחוספס, ובעל שערות קטנות כקוצי סברס שנראו בלתי אפשריים לתמרון, זה גרם לי לעוות שפתיי ולמצמץ בעיניי. דמיינתי שאני אוחז בשיערה וקולע את צמתה מחדש, רק שבמקום צמה, שחזרתי את הציורים שהפסנתי בראשי. דיפדפתי בין דפי הציורים, העברתי לפי סדר. כשסיימתי חבריי לכיתה התבוננו בפליאה, קשרתי, לא קשר בודד, אלא עשרה קשרים ברצף עד שנגמר לי החבל. חן קראה בפליאה "יו לא יאמן," ורצה לקרוא לרכז השכבה. הצמה רקדה אחריה. 


***

"עצור," ויולט אמרה. עצרתי, כי כך נקבע ההסכם בינינו. בכל מפגש מרגע ההסכם היה עליי להיות בתשומת לב מיטבית לדבריה, באופן הכי פשטני וברור. להקשיב למילים בלי לפרשן, בלי להדקר ממשמעותן.  

לקחתי צעד אחורה, ויולט שכבה ללא תזוזה על המזרון הדק שפרסה כשעה קודם על רצפת הסטודיו רחב הידיים שלה. היא דמתה כך לעובר מעוות. ידיה ורגליה היו חבורות יחד, כתפיה משוכות אחורנית עד שנראה ששכמותיה תיכף מתעופפות לכיווני, כחץ הנדרך מתוך קשת ומשתחרר בבזק. תאורת הספוטים הקטנים האירו קלות את היצירה. כפיתה מוצלבת. היא היתה כמעט מושלמת. היתה חסרה לי רק העברה של קצה החבל תחת קשר ידיה ולתוך הקרסולים לצימוד נוסף. הרגשתי חוסר נוחות, קשה לי לא להשלים את המשימה, שיטפון עמד להגיע. ויולט דיברה אליי, לא הצלחתי להבין את דבריה הנוספים. הייתי חייב לעמוד בהסכם, התאפקתי. גופי החל לנזול, ידיי נראו לי לא מחוברות למקומן. קשור אותה, סיים את המשימה. ידיי עמלו צמוד לגופה החם. היא התנשפה. "אמרתי עצור. שחרר אותי. עכשיווו!"

את זה כבר שמעתי. מיקדתי מבט בידיי. הם אחזו בחבל המלופף סביבם בחוזקה, עד שנראו כמפה טופוגרפית. פתחתי את כפות ידיי והרפתי, הנחתי לחבל לנטוש את אחיזתי ובכך חזרתי לעמוד בהסכם. השליטה תמיד אצלה בסופו של דבר, ללא מעשים. ללא מילים שיתאימו למעמד התרתי את היצירה הבלתי גמורה שלי, נפרד ממנה בדמעות. צילמתי אותה וסידרתי לה מקום ליד כשלונות אחרים בראשי, בין… 

"זה מתסכל אותך?" ויולט שאלה, קוטעת את רצף מחשבותיי. 

"קשה לי בלי לגמור יצירה, זה מרגיש לי ריק, כמו הפסד ברגע האחרון בכדורגל, כמו ההתרסקות של חללית ספייס אייאל על הירח. אכזבה מרה, כי כל תחושת ההתכוונות שלי נעצרה על ידי משהו חיצוני, שאני לא יכול לשלוט בה." 

"ראיתי שנאבקת בזה. השליטה אצלך, עובדה שבחרת לעצור. יקח לך עוד קצת זמן להכיר אותי, את הגבולות שלי ואז יהיה פחות מאתגר ויותר כיף. תוכל להשלים יצירה בכל מפגש."

"עצרתי כי חוק זה חוק," דבריי נשמעו יבשים וסדוקים. לגמתי מכוס המים הגבוהה שנחה על ספסל עץ ארוך ונמוך. 

ויולט ניגשה לחיבוק ונקשרה עליי, מלפפת את רגליה על גופי הדק כצמח מטפס שאני עמוד התווך שלו. 


***

כמה שנים אחרי סיום התיכון, נתקלתי בה ברחוב לוינסקי. כל יום עברתי שם בדרכי לעבודה הצנועה שאמא סידרה לי, וגם בחזרה ממנה. הייתי עוזר במאפייה. היה בעבודה הזו המון שקט. למדתי להכין בצק עלים, סופגניות ובפורים הייתי מכין אוזני המן. האופנה הזו של אוזני המן במילוי אחר מפרג? זה אני התחלתי אותו. אני פשוט לא אוהב פרג. זה תפס כל כך חזק שזה הקפיץ את המכירות של אוזני המן פי שלוש ותנועת האנשים בתקופה הזו בשנה הפכה לתור שהשתרך עד לרחוב העליה. את אופנת הסופגניות המצטלמות בפוזת דוגמניות, זה לא אני המצאתי. סופגניה צריכה להיות עם ריבה אדומה מתוקה. כל היתר זו לא סופגנייה, אולי מאפה מטוגן אחר, אבל לא סופגנייה. יותר מהכל אהבתי להכין בצק שמרים. לדאוג לו ולחכות. מי שיגיע בארבע בבוקר כדי ללוש, יכה בבצק תפוח בשעה שש, בשעה שבע כבר יזכה לניחוחות טריים של שמרים מתרבים ומשתזפים בשמש התנור. מבין כל מאפי השמרים הכי אהבתי להכין עוגות שמרים. אהבתי לגלגל את הבצק, לקלוע אותו לצורות, להפתיע עם מילוי שפתאום מתפוצץ ומתבקע בזמן האפייה ואהבתי שהמילוי בהם נדיב. ניסים, בעל הבית, היה צועק עליי, להתקמצן במילוי, ואני רק הייתי מהנהן ומוסיף על כך עוד כף. כשניסים הבחין בהצלחה שלי עם עוגות השמרים הוא ביקש שאגיע בימי שישי לפנות בוקר ליותר שעות, ונתן לי להיות אחראי על קליעת החלות המתוקות לשבת. שכללתי את הקליעה לחמש, שש ואפילו שבע צמות, ניסים לא האמין שזה אפשרי. הוא בא בעצמו לראות אותי עובד. מסתבר שכשאני קולע חלה אני עוצם עיניים. אני יודע שאני מתרכז, ובאמת שאין לי צורך באור, אולי זה זכרון בארבעה ממדים, אני זוכר כל השחלה והעברה שביצעתי, יש להם מספר, מיקום ומנח. אין לי הסבר אחר ליכולת הזו לבצע, כל שלב במדוייק. ניסים אמר שאני חוזר לפקוח עיניים רק בסיום הקליעה ותמיד נראה רגוע ומרוצה מהתוצאה. גם הלקוחות אהבו את הקליעות שנראו להם מורכבות, התלהבו והפיצו את השמועה על החלות המושלמות בכל השכונה. כאשר הייתי מסיים הייתי מחכה לניסים וביחד היינו מסדרים את הדלפק לקראת המבקרים הראשונים. באותו יום שפגשתי אותה, היה למעשה בוקר שישי וניסים עיכב אותי מללכת. מה שהתאים לעבודה עם בצק, פחות עבד עם הלקוחות. כולם צעקו, ודרשו ממני לעבוד מהר, ואני נלחצתי מכמות הקהל ומההמולה שנוצרה באשמתי. נפגעתי, הם באו לקנות חלות שבת, את היצירות שלי, אבל זלזלו ביוצר. ניסים בדיוק נכנס וראה את המהומה ואת המצוקה ששררה על פניי. הוא העלים מעליי את הסינר, דחף לי חלה מתוקה של שבת ופתח לי את הדלת. "נתראה במוצ"ש," אמר לי וחזר להתפנות ללקוחות העצבניים תוך ניסיון להרגיע אותם, בדרך שרק הוא מסוגל: לשקית הקניות הוא השחיל חלת שבת קטנה שהייתי מכין מזנבות של בצקים.

אז בבוקר ההוא, כשיצאתי מהמאפייה עם חלת השבת שלי, השמש עדיין היתה נמוכה יחסית לחודש יוני. מבין הבתים היא שלחה קרני זהב. בהעדר משקפי שמש, עיניי התמלאו בכתמים בלתי מחיקים. בדיוק ברגע הזה היא הופיעה מולי. תחילה נראתה צללית אליפטית בתוך כתם פנימי של עיניי ורק כשהתקרבה הכתם תפס גוף של אישה ויכולתי להבחין בפיתולי צמתה. היא נעמדה מולי, פנייה מחייכות ובלחייה צבע שמפנייה. שיערתי שהיה לה חם בגלל שקיות הקניות הרבות שהחזיקה. זיהתה אותה. אבל לא יודע מה קרה לי, הבטתי אל רגליה. 

"היי שוקי," חן דיברה ראשונה, "חשבתי שזה אתה מרחוק. מה שלומך?" 

"אני טוב, עובד במאפייה," מבטי לא נע מרגליה הנושקות למדרכה. 

"אתה גר קרוב?" שאלה.

"יחסית, חמש עשרה דקות הליכה." 

"יחסית למה?" 

"יחסית לשאר תל אביב, יחסית לערים אחרות, יחסית לכל העולם, יחסית למזג האוויר..." 

"או יחסית לכמות הקניות שצריך לסחוב, "הוסיפה וציחקקה, שנייה הלבנות הודגשו על רקע אפרוריות הרחוב. 

"השרוכים שלך פתוחים," אמרתי. 

"וואי, אתה צודק. זה מסוכן, תודה ששמת לב." היא הורידה מבט תוך כדי דבריה. השקיות רעשו אך היא לא מהירה להתכופף, וגם לא נראה שהיא מתכוונת לבצע את הקשירה. חשבתי, אולי היא מפחדת לאבד אחיזה בחפציה, כי זיהיתי שהם קעקעו סימני חציבה בכפות ידיה. 

"אני אטפל בזה," אמרתי והשענתי ברך אחת על מדרכה תל אביבית טיפוסית, מאובקת ומסומנת בכתמי מסטיק כהים. התנוחה הזו אפשרה גישה נוחה ויציבה אל שרוכי נעליה. אלה היו נעלי סניקרס צחורות בעלות פס כתום שזהר בצד החיצוני של כל רגל. החזקתי את השרוך של נעל ימין בקצהו הימני וצמרמורת עברה ממנו אל אצבעותיי ובמעלה זרועותיי עד שהזזתי את ראשי מהדגדוג שהפתיע את עורפי. הרגשתי מחויבות לפתע, שעליי לבצע את הקשירה הזו באופן מושלם, כאילו חיי תלויים בכך. תפסתי בידי השנייה את קצהו השמאלי של נעל ימין ויצרתי ארבע לולאות. קשר פרפר כפול. הקשר הושלם, נאה וחזק, בעיני, כצמתה. חזרתי על כך בשנית. לא מיהרתי והייתי מרוכז כולי בעשייה. 

הזדקפתי חזרה והיא נראתה מרוצה, לפחות כך היה נדמה לי מחיוכה. העמידה הבטוחה שלה עם הקשירה הגמורה שלי, ברגע ההוא, הרגישו לי כאילו חתמתי על איזו יצירה פרי עטי. רציתי שהיא תצעד כך, מפזרת את כל היופי שנתאחד בה לכל מי שעיניו מוכנות לקלוט ואני אצעק אחריה: זה אני אחראי על הדבר הזה, אני! 

במקום, נפרדנו לשלום וחלפנו זה על פני זו. לאחר כמה צעדים היא הסתובבה ושאלה: "האם אראה אותך שוב?" 

לא הבנתי את השאלה שלה. הסיכוי שניפגש שוב שאף לאפס. אלא אם, ניסים יעכב אותי שוב בדיוק בשעה שהיא תחזור מקניות. משכתי בכתפיי כלפי מעלה.

"אז אבוא למאפייה." ענתה בקול כדי לגבור על נפח האוויר שהתרחב בנינו.

"למה? את אוהבת עוגות?" שאלתי. 

"אויש, אתה לא מבין כמה שזה מצחיק." אך לא שמעתי קולות צחוק מכיוונה. 

הסתובבתי והמשכתי לדירתי.


אחרי שבוע חן הופיעה במאפייה, אך פספסה אותי. לניסים, היא השאירה פתק עם מספר הטלפון שלה. לא מצאתי לנכון להתקשר אליה. אחרי כמה ימים ניסים מסר לי מעטפה חתומה, ממוענת אליי. 

"הבחורה ההיא חזרה וביקשה למסור לך." התבוננתי בכתב היד המעוגל שנדמה כה דומה לסלסולי מאפה הקינמון שבדיוק הייתי באמצע הכנתן. דחפתי את המעטפה לכיס הסינר. ניסיתי לשוב לעיצוב צורות בבצק אך נוכחותה המסתורית הוציאה אותי מהשלווה שהייתי נכנס אליה בזכות עבודה מסודרת ומגע נעים ומרגיע של בצק גמיש וחמים תחת ידיי. 


***

היי שוקי,

מה שלומך? מקווה שאני לא מפריעה לך במשהו חשוב. בחרת שלא להתקשר אליי. אני מכבדת את הבחירה שלך. כלומר כיבדתי מספר ימים, ואז התיישבתי לכתוב את הדברים שאתה קורא כעת. אם תבחר לא להשיב לי, אבין ולא אגש אלייך שוב. אעלם שוב מחייך. אולי לא נתראה שוב לעולם ואולי נתקל שוב ברחוב ונחייך מפאת הזכרונות. 

הסיבה האמיתית לכתיבת המכתב היא קצת מוזרה. אני זוכרת אותך כחניך צעיר בצופים. איך התמלאתי פליאה וגם קצת (טוב, הרבה) קנאה על היכולות המופלאות שלך ללמוד דברים חדשים במהירות. תפסת את עניין החבלים בזריזות, והותרת אבק אחרייך. בכיתה ו' כבר ידעת לבצע קשירות ברמה של שכבת יא'. אתה בטח זוכר שבפורים היית הראשון להתנדב בבניית המבנים לפורימון. נותרת צנום כאז והשכבה הבוגרת סחבה את העצים ואתה קשרת, הדקת, בדקת ולא עזבת עד שחשת שסיימת והכל מאובטח במקומו. המבט הזה שהיה אז בעינייך, משהו בין גאווה, לאהבה, לסיפוק זה מה שראיתי במפגש האקראי שלנו, כשקשרת בדקדקנות את שרוכיי. הסתכלתי בך מלמעלה, נותן לרגע את כולך, מרותק, מתמסר לעשייה. זה עורר אותי לתהות לגבייך. מעולם לא סיפרתי לך, היית נער צעיר ממני ורגיש, והקשר שלנו התנתק כשהתגייסתי. גם אני אוהבת חבלים וקשירות. הייתי מתאמנת בבית על עצמי, מבצעת קשר לפיתה על רגליי, ואז הייתי מהדקת עד כאב, עד שפסים חרכו את בשרי באדמומיות. גיליתי כשהכאב מופיע, ראשי מתנקה מכל המחשבות שתפסו שם מקום. וכשהמקום הזה התרוקן, היה שם שקט. ובשקט הזה אהבתי לשהות. כשבגרתי, ביקשתי מכל בן זוג שלי לקשור אותי. התגעגעתי לתחושה, וגם אהבתי להעביר את ידע הקשירות לידיים אחרות. לא היתה לי הצלחה עם בני זוג בעניין הזה. כשנפתחתי וסיפרתי על האהבה שלי היו כמה שממש נבהלו, וחתכו את הקשר בחדות של סכין יפנית. היה אחד שניסה אבל באמצע נחנק, ורץ להקיא. המראה של בחורה קשורה, בחוסר אונים, ביטל אצלו את המשיכה אליי, בבת אחת. הוא נהפך לחבר בלתי כשיר. הוא טען שקילקלתי אותו, הפך כועס וממורמר ולבסוף פרש מהזוגיות. והיה אחד, מנאייק בן זונה (סליחה על זה, אבל באמת, תיכף תבין) שפשוט התגלה כשתלטן, ללא גבולות, והפך את הרצון שלי להקשר לרצון שלו לעשות מה שבא לו מבלי להקשיב לעוצמת הכאב שלי, לרצונות שלי. רק הוא היה קיים שם. וזה לא מה שרציתי. לא הצלחתי לסמוך עליו למרות השיחות, ההבהרות, כל הגבולות שהצבתי נחצו שוב ושוב. לבסוף הבנתי שנפשי ובטחוני חשובים יותר מכמיהה לקושר רומנטי ונפרדתי ממנו. הוא לא לקח את הפרידה טוב, והחל לעקוב אחריי, להתקשר ללא הפסקה. נאלצתי באישון לילה לעבור דירה, והוצאתי נגדו צו הרחקה. מאז עברו שנתיים ואני לבד. לא ראיתי שיש לי מקום נוסף. אתה חושב שסתם שרוכי נעליי היו פרומים? הם לא. אני הפסקתי לקשור אותם. רציתי להתנתק, לעבור צד. לשכוח מתחושת הריחוף שהעניין סיפק לי. לשכוח את ההדדיות הזו המתקיימת בין קושר לנקשר. זו תקשורת אחרת. כשקשרת את שרוכיי, הבנתי, זה מה שרציתי. אתה הצלחת לייצר את זה, בלי מילים. חייתי באשליה שאוכל למחוק זאת מתוכי אך ברגע ההוא הבנתי שזה אבוד, שאני מוכנה להתמסר, אני לא בטוחה ששמת לב. ראיתי שהיית ממוקד בקשירת נעליי, בכל זאת חייכתי.

אתה עוד כאן? 

אתה נושם? 

לא נבהלת?

אם ענית כן כן ולא אז זו ההצעה שלי: אני רוצה שנפגש שוב. נדבר על מה שתרצה. ואם תרצה, יש לי חבלים נעימים (לא כמו אלו שהיו בצופים, זה היה זוועה) שאפשר ליצור איתם כל עוד זה מתאים לשנינו. 

מה אתה אומר, אפשר לעשות איזה הסכם?

שלך, 

חן (בשבילך גם ויולט) 



נכתב על-ידי
מיה פ.ל
הדף נקרא 83 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי