מלאך המוות חברי היקר

בערב יום שלישי האחרון חיכיתי למלאך המוות בדירתי, השארתי את הדלת פתוחה.

למען האמת זאת לא הפעם הראשונה. בפעם הקודמת שקבעתי איתו, לא טרחתי אפילו לשטוף את הכלים. למעשה בקושי חילצתי את עצמי מתוך הסדינים והמצעים. אני חושב שזאת הסיבה בגינה הוא בחר להתעלם. הפעם זה שונה. בפעם הזאת הספקתי לשטוף את הרצפה ולקפל מחדש את כל החולצות בארון. לא באמת חשבתי שלמלאך המוות אכפת מכל אלו, אבל הנחתי שאכפת לו מהנראות הכללית, מהאופן שבו אכפת לי מהדברים הקטנים. 

בדמיוני ניסיתי לחשוב כיצד המפגש יראה. בהתחלה חשבתי כמו כולם על השלד המזוויע בברדס השחור מלא הקרעים, אוחז בידו קלשון או סתם מקל הליכה מהסוג המאיים, כזה שאפשר לכל הפחות לנפץ לך איתו את הראש. הרי אם כבר מלאך המוות אז שיחתום את סיפורך בצורה המזוויעה והמלוכלכת, כן?

כך דמיינתי לפחות אז, בפעם הקודמת. במקום מסוים חשבתי שכך עדיף. 

בשלב מאוחר יותר בחיי חשבתי שאולי דווקא הוא נראה פחות כמו שלד ויותר כמו אדם שנרקב בקבר. האלמנט המזוויע נותר, אבל כך לפחות יכולתי להלביש אותו בדמיוני בחליפה מתפוררת, כזאת שבה קוברים אנשים בסרטים אמריקאים. הוא פשוט שכב שם הרבה זמן ופתאום התעורר, אולי אלוהים התערב, מה אני מבין בזה? (לא מבין שום דבר בדברים הדתיים האלו) ואז החליט שהוא יהיה האחד שיפגוש כל אחד ואחד בדרכו לשם, אל הסוף.

חלפו כמה גלגולי זמן נוספים בהם חשבתי על צורות נוספת בהן הוא יכול להופיע. החל מדמוי לטאה, האח התאום של היטלר, בחזרה לגירסת השלד העממית ולבסוף איש מקצוע. מלאך המוות חייב להיות רציני. אופן ביצוע התפקיד שלו הרי, מכתיב פה את הכל.

הוא מכתיב אפילו את הכתיבה שלי עצמה. הרי שאם לא הייתי יודע שיום אחד הוא יבוא ויגמור אותי, לא הייתי מנסה אפילו לתעד או לזכור. הרי תמיד היה יכול להיות את מחר... או מחרותיים... או שבוע הבא. לא היה חשוב מה אני עושה, כי הזמן (והוא איש מקצוע רציני אחר) היה מאבד את כל מניותיו.

בערב יום שלישי חיכיתי למלאך המוות שיגיע במרסדס השחורה ויכנס בדלת דירתי. אפילו עברתי באותו יום בסופר שבמרחק שלוש דקות הליכה וקניתי שוקולדים יקרים. לא ידעתי מה הוא אוהב כמובן, אבל לארח אנשים ולעשות פרצופים אני דווקא כן יודע. למדתי. 

למדתי את זה כי הוא לא הגיע בפעם הקודמת.

ישבתי על ספת העור מיד שניה שהשגתי לאחר שחתמתי על חוזה השכירות הנוכחי. קראתי ספר כלשהו, לדעתי זה היה סוג כלשהו של מדע בדיוני. ניסיתי להסיח את דעתי. התרגשתי מעט, למרות שידעתי שהוא עסוק, או שאולי סתם לא בא לו. 

לפתע, דפיקה בדלת. העפתי את הספר לעזאזל וזינקתי על רגלתי. 

השכנה מלמעלה. 

עמוק בפנים התאכזבתי מעט, חשבתי שזה הוא. היא הייתה חמודה וביקשה משהו, ייתכן שזה היה שמן טיגון, זה לא חשוב. לאחר שסגרתי את הדלת (לא נעלתי) חשבתי שאולי היא ציפתה שאתחיל איתה. זה מגוחך, עניתי לעצמי. למה היא לא הייתה ישירה אז? לא לא, היא בטח באמת הייתה צריכה את מה שביקשה. לא הצלחתי למצא את הספר, כנראה שזרקתי אותו ממש חזק כאשר נשמעה הדפיקה.

ערב יום שלישי. חיכיתי למלאך המוות. 

הייתי רעב ולכן חתכתי סלט. לא רציתי להכביד על קיבתי לפני המפגש, רציתי להיות מרוכז וצלול. רציתי שננהל שיחה כייפית כזאת, על מהות החיים (והמוות). שיחת נפש אבל בלי שאושרו של השני מאיים עליך. בלי שתשווה או תמדוד. בלי שתחשוב איפה אתה פספסת את ההזדמנות או מתי הייתה שריקת ההזנקה שבודאות פספסת. עם מלאך המוות הדברים האלו לא רלוונטיים. מלאך המוות הוא איש מקצוע. הוא ראה כבר מספיק אנשים רגילים כמוני.

השמש כמעט ושקעה, ישבתי בסלון החשוך, האזנתי לדממה. הסטטיות של החדר הייתה מחזה שהפך לנוף המאפיין  ביותר של חיי. בפעם הקודמת, נזכרתי, הסטטיות הוציאה אותי מדעתי. הפעם, הסקתי, הסטטיות היא חלק מהטבע שלי. היא מה שאני. 

דפיקה בדלת.

בלעתי את רוקי. זה חייב להיות הוא.

השכנה מלמעלה.

היא חייכה אלי והושיטה את השמן (או מה שזה לא היה), כמובן שגם אמרה שוב 'תודה' כפי שמקובל בין אנשים מתורבתים. חייכתי אליה ואמרתי את ה'בכיף' המקובל והתחלתי לסגור את הדלת.

"אההממ.. " היא אמרה.

הרמתי את מבטי שוב, ועצרי את הפעולה, הנחתי שיש דבר מה נוסף שהיא רוצה להוסיף.

"זה קצת מביך והכל..." וציחקקה ציחקוק-גיחוך כזה שגורם לך לרצות למות. "אנחנו שכנים ולא נראה לי שממש יצא לנו לדבר... בא לך אולי לקפוץ אלינו מתישהו לקפה?"

"כן... כמובן"

"יופי, מעולה" אמרה ובאמת שמחה.

החלפנו מספרי טלפון וקבענו יום כלשהו. סגרתי את הדלת. זרקתי את עצמי על הספה. זה היה הרגע הראשון שבו חשבתי על כך שזה בטח נראה לה מוזר שפתחתי את הדלת והחדר מאחורי היה חשוך לחלוטין.

ישבתי שם במשך מספר דקות נוספות. זה התחיל לשעמם. הבאתי את המחשב וצפיתי בסדרה כלשהי עד שהרגשתי שאני עומד להרדם. הוא מייבש אותי שוב, חשבתי לעצמי.

התקלחתי עם דלת פתוחה, צחצחתי את שיני ערום, בחנתי את עצמי במראה. חשבתי על זה שאולי כדאי שאתחיל להתאמן. לבסוף זרקתי את עצמי למיטה הריקה. קראתי עוד קצת בספר ההוא (שהצלחתי למצא לבסוף). עפעפתי החלו להסגר. הנחתי את הספר בצד. 

כן, הרהרתי, אולי כדאי שאלך להתאמן, מי יודע אולי השכנה לא סתם מנומסת אלי.

זה היה יום שלישי וליתר בטחון באותו הלילה לא נעלתי את הדלת. מלאך המוות יכול לקפוץ לבקר במועד שיבחר. אני אחכה לו שם, עם השוקולד והקפה השחור.