בראשית

כשפגע המטאור בגוש הלבה המבעבע הוא זעם עליו "היי אבל אני הייתי בדרך לשם! ואתה, מטאור חוצפן, מסיט אותי ממסלולי המתוכנן לעבר החושך הגדול" . וכך כשהוא מבעבע בלבה רותחת , זועם ומשייט לו בדד בחלל, מצא שהוא איננו מצליח להעיף מעצמו את מה שגרם לו גוש הסלע הקטן שחדר לחייו. ותוך כדי שחשב על כך הבין שמעוצמת המכה משהו בתוכו נקרע ועף ממנו רחוק. זה היה חלק ממנו, בשר מבשרו חם ולוהט ממש כמותו. אבל אותו חלק התרחק בלי שיכל היה לעצור אותו.

"לאן אתה הולך!?" הוא זעק מנסה לתפוס ולהחזיר את מה שניתק וכשראה שהוא ממשיך להתרחק צרח לעברו "מי צריך אותך בכלל! אני יכול בלעדיך! אני שונא אותך! אתה אף פעם לא היית באמת חלק ממני!!!"

ואילו החלק הקטן והבוער, גם אם שמע את הצרחות לא הרגיש שהוא באמת רוצה ויכול להיות לבדו. ואחרי שהתרחק מספיק אמר לעצמו "אשאר לי בסביבה לא קרוב מדי אבל גם לא רחוק מדי כך שלא אפגע אבל גם לא אשאר לבד" והחל להסתובב במעגלים משגיח על גוש הלבה הגדול. ומכיון שרק נולד יכל להירגע עם עצמו, וכשנרגע הפסיק לשרוף הכל סביבו.

הגוש הגדול התבונן בו מתרחק והחל לבכות. הוא הבין שמה שעשה כבר לא ניתן לשינוי הוא בכה ובכה ובכה ותוך כדי שבכה התחיל להרגע והלבה שבו התקררה והתקשתה עד שהפכה לעור שמעולם לא היה לו. על העור התאספו הדמעות לימים ואגמים ופתאום היה שקט.

זה היה שקט כזה מוזר, צלילות כזאת שאין בה תנועה או צליל. מוחלט.היה בזה משהו מפחיד אחרי כל כך הרבה שנים של רעש ופיצוצים אבל הגוש הגדול היה עייף. כבר שנים רבות שייט לו בחלל זועם ורותח והוא הבין פתאום שזה לא עוזר. אחרי שבכה בפעם הראשונה הבין שאולי יש דברים שהוא לא מכיר בעצמו, לבכות, להיות עצוב, הוא התחיל להתגעגע לחלק בתוכו שהלך אבל הבין שכך ימשיכו הדברים אם ירצה ואם לא וגם הבין שיש עוד דברים חוץ מזעם ולבה רותחת. אז למרות שפחד מהשקט הזה הוא החליט לחכות שמשהו יקרה ובזמן שחיכה ראה פתאום כמה השמים השחורים מלאי הנצנוצים הרחוקים יפים.

אף פעם לא ראה את יופיים של השמים כך וכשהתבונן פתאום גם ראה את החלק שלו שסובב אותו, זה שהלך ולא יחזור הוא התבונן בו בהשתאות, כמה יפה הוא כמה גדול ומאיר. שונה ממנו אבל מלא הוד והדר פתאום הבין שמה שהוא מתפעל ממנו עכשיו שהיה בתוכו ורק עכשיו כשהתרחק הוא מביא משהו חדש משל עצמו לעולם. הלב שלו פעם בהתרגשות והוא הרגיש גאווה.

וכך במשך דקות חלל רבות של השתאות ושל שתיקה הרגיש פתאום משהו חדש, זו הייתה תנועה מזערית ממש כמעט בלתי מורגשת על עורו. משהו חדש הופיע יש מאין מתוך הריק. משהו הופיע לחיים מתוך המצע שנוצר, אולי היו אלו הדמעות, אולי הלבה שנרגעה, אולי כי תחת העור היה לב חם ופועם. כזה שמאפשר חיים סביבו.

ככל שעבר הזמן הם החלו לזוז עליו היצורים הקטנים, להתרבות ולהשתנות. והוא בפעם הראשונה מאז שזכר את עצמו הבין שהוא כבר לא חייב להיות לבד. הוא הרגיש שהפעם יתן להם את כל כולו כדי שישארו, ואולי הפעם יקרה משהו אחר ממה ששמע כששייט בחלל במהלך מליארדי השנים ושמע את סיפוריהם של אחיו הכוכבים המתים. "הפעם" , הוא הבטיח לעצמו. "זה הולך להיות אחרת".