הבחירות הראשונות שלי

Photo by Element5 Digital on Unsplash / https://unsplash.com/@element5digital

Photo by Element5 Digital on Unsplash

I

אחי הגדול הכריז שהוא מצביע 'שלומציון', כלומר, אריק שרון, הגיבור שלו. הוא ניסה לשכנע גם אותי להצביע אריק. אלו היו הבחירות הראשונות שלי, הזדמנות לתת ביטוי למה שהאמנתי בו, לתת את הקול שלי למי שיגן על זכויות אזרח והזדמנות שווה לכולם. אבל בחודשים האחרונים איבדתי את ההתלהבות שהייתה יכולה להיות לי. העמדתי פנים שהשתכנעתי בכל פעם שנפגשנו, רק כדי לא להקשיב לו יותר.

רוב הזמן, אם הייתי שם בכלל, הסתגרתי בחדר הקטן שהעבירו אותי אליו אחרי הגיוס (כאילו הכריזו שבזאת נגמרה ילדותי). אחי כבר לא גר בבית, אבל היה מגיע לא מעט עם ערימות כביסה ומתנחל בסלון עם הספרים שלו, מזמין חברים, וממלא את הבית ברעש. 

אמא ואבא כנראה התכוננו להצביע כרגיל. לא שאלתי ולא היה לי עניין להיכנס לשיחות איתם אבל הוויכוחים שלהם עם אחי גלשו וגעשו ואי אפשר היה לא לשמוע. אבא כעס על אריק בלי קשר לפוליטיקה. הוא נטר לו על משהו שקשור בזמן ששרת בצבא. אבא, שהיה קצין בצבא הפולני, מצא את עצמו משרת כנהג בוס כשצה"ל גייס אותו כעולה חדש. כאילו המומחיות שלו כקצין קשר לא שווה כלום. זה הספיק לו כדי לגבש דעה מאד שלילית על כל קציני צבא ההגנה לישראל. ובמיוחד על אריק (אף פעם לא הבנתי למה בדיוק). עם זאת, הוא לא הצליח להסוות את הגאווה שלו כשאחי סיים קורס קצינים, והמסורת המשפחתית הזו הייתה אחת הסיבות שלבסוף גם אני הסכמתי ללכת לקורס. זה והמבט שדימיתי על הפנים של איתי, כשיראה אותי עם הדרגות.

בחדר שלי, אליו העברתי את הפטפון ואת כל התקליטים שלי, אפשר היה להעמיד פנים שאני מנותקת מהם (מכולם). רב הערבים סגרתי את הדלת אחרי ארוחת הערב והשמעתי 'פינק פלויד' עד שנרדמתי. בעיקר את Breath או את wish you were here, כשהם ישבו בסלון וצפו בכל תשדירי הבחירות. ככה הקולות שעלו מהסלון נמסכו אל תוך העולם שלי כאילו דרך מרחק עצום. מדי פעם הם היו צועקים לי להוריד את הווליום, אז החלשתי לרגע ואחר כך הגברתי שוב, מתגעגעת לימים שאיתי ואני היינו משמיעים את הרצועות האהובות עלינו ושרים בקולי קולות בחדר שלו. אבל על איתי לא רציתי לחשוב. 

בשבוע שלפני סיום הקורס, שאלו כל אחת מאתנו אם יש לנו העדפות שיבוץ. רק בגללו אמרתי קל"ב. ואיזו שטות זו הייתה. מאז הייתי תקועה. בלי סיכוי שיעבירו אותי, אלא אם אעשה משהו ממש מחפיר. לא היה לי אומץ. 

כשהתקליט היה מגיע ל- money הייתי עוצרת אותו בדרך כלל. לא אוהבת את השיר הזה. נראה לי שכבר שרטתי את הרצועה הזו. לא היה לי אכפת. אבל בערב ההוא נתתי לכל התקליט לרוץ, עייפה מדי בשביל לטרוח. למחרת היה יום הבחירות. התכוונתי להצביע לשולמית אלוני. 

II

יצאתי מוקדם. האוטובוס היה ריק מהרגיל, כנראה בגלל יום השבתון. בדרך ראיתי הרבה מכוניות, משאיות וטנדרים, כולם מכוסים כרזות עם הפנים של המועמדים והאותיות שלהם. הייתי בתורנות למסדר בקר. הצ'ופר היחיד של בקר כזה הוא ארוחת הבקר בחדר-אוכל של חיל אוויר. הגעתי למחנה די מהר, אבל למרות שהקיץ עוד לא התחיל, היה לי כבר חם בגרביים הלבנות והחצאית המעומלנת. את שרוולי החולצה אי אפשר היה לקפל עד סוף המסדר. נשמתי עמוק, שלפתי את הכומתה וחבשתי אותה על הראש, יודעת שאני נראית מגוחכת, ועליתי על מגרש המסדרים. קיוויתי שההבעה שלי משדרת סמכות אדישה. אבל נראה לי שהייאוש שלי בקע החוצה וקלקל את הרושם. חיכיתי בהשלמה שכל העניין הזה יגיע לקיצו. במקומות הנכונים צעקתי "פלוגה ב' הקשב" והעברתי את המסדר לדום ול'הכתף'. אוסף החיילים שמרכיב את פלוגה ב', הנהגים עם המכנסיים שבקושי מגיעים לעצמות האגן שלהם, החובשות מהמרפאה עם הציפורניים הארוכות מדי, הפקידות מכל הצורות והגדלים, הטירונים שעוד לא שובצו לשום מקום, והמדים שלהם גדולים או קטנים מדי, עובדי הרס"ר המצוחצחים, איך שהוא כולם, יחד איתי, צלחו את הטקס בלי למשוך אש. בסיום כולם התפזרו ממגרש האספלט שהתחיל ללהוט תחתינו ונותרתי לבד. צעדתי בנחישות, מוכנה ליהנות מארוחת הבקר. הייתי כבר ברחבה שלפני חדר האוכל כשראיתי את אורית. יורדת במדרגות, בדיוק מולי. גבוהה, דקה, השיער שלה מתנופף, כאילו הבל היום לא נוגע בה. מקרוב אפשר היה להבחין כמה לא תקנית ההופעה שלה. המכנסיים בטוח עברו תיקון גזרה, חולצת המדים, עם פנסים שהבליטו את החזה והיו לה עגילים שעברו את קו הצווארון. השיער שלה גלש מתחת לכתפיים. יכולתי למצוא עוד דברים אבל לא רציתי לבהות בה.

בקורס, כשחלקנו חדר, היא לימדה אותי לשים איליינר והשאילה לי את מעגל הריסים שלה, שנראה לי מפחיד בהתחלה אבל באמת הבליט את הריסים והגדיל את העיניים. היינו באותו צוות וסיפרנו אחת לשנייה הכל, כך חשבתי, כולל מה הרגשתי באמת אל איתי. גם בחופשות בילינו יחד. גם כשהתפצלנו למגמות והיא שובצה לשלישות ואני לפיקוד, לא נתנו לזה להפריע לנו. אבל מאז שהודחה מהקורס על העתקה היא התחילה להתרחק. בהתחלה חשבתי שהיא נבוכה, וניסיתי לכתוב לה ואחרי סיום הקורס גם התקשרתי לבית של הוריה כמה פעמים אבל היא אף פעם לא ענתה. רק אחר כך הבנתי שהיא התחילה כבר אז לצאת עם איתי. הפחדן לא אמר לי כלום. עד שראיתי אצלו בחדר את כלי האיפור שלה, שהכרתי כל כך טוב. והכי מדכא, היא שרתה באותו בסיס כמוני. מאז הייתי עושה עיקוף ענק כל פעם שהיה נדמה לי שאני רואה אותה מרחוק. 

היא נעצרה מולי, גבוהה ממני בחצי ראש, מדיפה ריח בושם. 

'הי טלילה' היא הצדיעה במן תנועה מרושלת, כאילו בבדיחה.

'הי' אמרתי. הנעליים לחצו לי והחולצה שהתקמטה כולה כבר נדבקה לי לחזה. הייתי בטוחה שעיגולי זיעה מתפשטים מתחת לבתי השחי שלי. 

'מה את עושה במתחם חיל אוויר?'

לא רציתי להגיד שאני בדרך לארוחת בקר.

'אני מחפשת את הקלפי הצבאית' אמרתי. 

'אה, באמת? חשבתי שהירוקים מצביעים לחוד. מה את מצביעה?'

ממש לא התאים לי לנהל איתה שיחה. על שום נושא.

'אני מצביעה מרצ' היא המשיכה כאילו לא קרה כלום. כאילו היא לא פיתתה את החבר הכי טוב שלי, שאני הכרתי לה, בלי להגיד כלום. 'אין על שולמית אלוני, הלוואי והיו לנו יותר פוליטיקאיות כמוה'. 

'כן' אמרתי ואז הרמתי את היד והסתכלתי בכוונה רבה בשעון כאילו אני פתאום מגלה כמה מאוחר. אבל היא כבר סובבה ממני את הראש ונופפה לחבורה של קצינים שיצאו מחדר האוכל. 

הפטרתי 'ביי' והסתובבתי. מנסה לא לעשות רעש עם הנעליים המגושמות שלי על שביל החצץ. 

III

כל הבקר היו ישיבות סגל ואחרי זה היו לי המון טפסים למלא, בקשות של חיילות שהייתי צריכה לכתוב עליהן המלצות, טלפונים למשפחות של נפקדות, ועוד מטלות שדחיתי כל השבוע. בצהריים חטפתי סנדויץ' ואכלתי לבד ליד השולחן שלי. חגית ועפרה המשקיו"ת הנחיתו לפני עוד ועוד תיקים אישיים. כשהגיעה השעה חמש עצרתי. כיתפתי את התיק שלי ועשיתי את הדרך אל בניין המב"ס. המקום נדמה נטוש. שלט עם חץ והמילה 'קלפי' הורה לתוך מסדרון צדדי. בכניסה לחדר האחרון ישבו שני חיילים שנראו משועממים ולא טרחו להסתכל אלי אחרי שבדקו את תעודת הזהות שלי, ומחקו את שמי מרשימה שהייתה מונחת על השולחן. הם נתנו לי שתי מעטפות והסבירו איך להשתמש בהן. נכנסתי מאחורי הפרגוד. 

הייתה שם תיבה כחולה מקרטון עם חריץ למעלה ומדבקות סמלי צה"ל מכל הצדדים, וכרזה שנתלתה מעליה קצת עקום, עם כל האותיות של המפלגות. על שולחן משרדי חבוט היו מונחות פתקאות ההצבעה במן שובך מחולק לריבועים. הערימה של "רצ" הייתה בסוף השורה העליונה. שלחתי יד להרים פתק אבל הרגשתי שכל זה טיפשי כל כך, לא קשור אלי. כמו המסדר. כמו הישיבות המתישות של הסגל. ואז, אולי כי זה היה הרגע הראשון מאז הבקר שהייתי לגמרי לבד, עצמתי עיניים. משהו התחיל להרעיד בבטן שלי. משהו חם, שלא רצה לשתוק יותר. בלי כוונה מיוחדת שלחתי יד לכיוון הפתקים והרמתי אחד. פתחתי עיניים. זה היה פתק של "פש". האותיות של פלאטו-שרון. במרץ פתאומי, כאילו בקעתי מתוך גולם, שלפתי מהתיק את העט שלי האדום. הפכתי את הפתק כשפניו על השולחן המחורץ ורשמתי בתנופה על גבו: "איתי ווייצמן בן זונה בוגדני". 

הקפדתי על ההוראות והכנסתי את המעטפות האחת לשנייה, ובחגיגיות, באיטיות נתתי למעטפה ליפול בחריץ. היא השמיעה קול טפיחה נעים. 

השבתי את העט לתיק ויצאתי. 

נכתב על-ידי
מורז ברנדיס
קושרת בהסוואה, יושבת בתל-אביב, קוראת, כותבת, תמיד בְּקֵרוּב
הדף נקרא 130 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי