הפרלמנט השלישי

פרק א'

"אני רוצה להבין, אתם עדיין מתכסים בשמיכה אחת?" עיניה של שרה'לה כמעט ויצאו מחוריהן והיא נלחמה כדי שלגימת ההפוך נטול הקפאין שלה תחליק במורד גרונה. 

"אני לא מבינה למה להמשיך ולסבול. הרי כבר עברנו מזמן את השנים של הפוצי מוצי הדביק. אני רוצה שיהיה לי נוח!" היא אמרה והביטה סביבה, מחכה לתנודות הראש המאשרות של יתר חברות הפרלמנט. 
היא הרימה את קולה בהתרגשות והמשיכה, "אהרה'לה ואני כבר שנים לא משלים את עצמנו, לכל אחד הצד הקבוע שלו, לכל אחד השמיכה שלו. כך שבחורף אני לא נתקעת ברגליים הקפואות שלו, ובקיץ אין לי צורך בשום כיסוי בכלל. ולו הלא תמיד קר, גם בחורף וגם בקיץ. הרי השמיכה תמיד קצרה מידי לשניים, אז למה להתעקש? רק כי ככה מקובל?!" היא שלחה יד מטופחת לספל ולגמה ממנו לגימה ארוכה, סנטרה מוגבה אל על. 

עדינה כבר לא הייתה בטוחה שהן מדברות רק על שמיכות. זה נשמע לה בדיוק כמו השיחה ההיא שניהלה איתה, לפני שנים על יחסים בכלל ומונוגמיה בפרט. היא השפילה מבט ונתקלה בצמיד הכסוף שעיטר את רגלה של שרה'לה והשאלה האם צריך וכדאי לסנכרן בין הגיל הפיזי והנפשי, או להניח לכל אחד מהם לנוע במסלול נפרד, שבה וניקרה במוחה כאותו נקר ארור שמעיר אותה בכל בוקר מוקדם מדי כבר שנתיים בדירה החדשה ב"נורדיה".

"הילדים יגיעו לחג?" עדינה העזה והסיטה את מסלול השיחה ימינה חזק,

"אצלנו יישאר נקי השנה" רננה נידבה מיד מידע פנימי. "אורית וניר יהיו בחו"ל ויאיר מעדיף להישאר לחלק מזון במקום הזה, נו איך קוראים לזה-" היא ניסתה לתפוס את קצה מחשבתה החמקמקה ככלבלב המנסה לשווא לתפוס את קצה זנבו. היא הרימה את עיניה לתקרה השקופה וחיפשה את המילה החסרה, "כרובית! זהו זה!" היא נשענה לאחור על כיסא העץ ושחררה אנחת רווחה.

"אני שונאת כרובית. אפילו רק לבשל את זה מסריח את כל הבית" נירה לא השגיחה כי את המחשבה הפרטית שלה היא אמרה בקול רם. קול צחוקה המתגלגל ללא שמץ מבוכה משך את תשומת לב יתר הסועדים ב"קפה מבורך". הן צחקו איתה.

מבורך הזקן כבר מזמן לא מזג קפה לאף אחד, אבל שמו ומורשתו ריחפו במקום. כבר שנים רבות שהן נפגשות בכל שלישי בבוקר בשעה עשר סביב השולחן העגול הפינתי וחוגגות את "החיים הבריאים" ששרה'לה הגדירה עבורן במסיבת הפרישה שלהן. 

"ארבעים וחמש שנים של מחלות, חולים ותרופות מסתיימות עתה, הגענו לבית החולים ביחד היישר מבית הספר לאחיות והנה אנחנו מתחילות את החיים הבריאים ביחד." היא נאמה אז עבור כולן.

עדינה הייתה היחידה מבינהן שעדיין חלמה על השנים ההן במסדרונות בית החולים. ריח הסדינים חדר לאפה והיא ראתה שוב את הגברים והנשים שתרמו את שמם לסטטיסטיקת המוות של אונקולוגית ב'. אבל מאותה הפעם הראשונה בה אמרו לה כולן כי במבורך לא מדברים על מחלות היא שותקת. מעדיפה לחלום.