כמעט ריצת בוקר

השעה הייתה דקה לארבע לפנות בוקר כשהילה התעוררה ביקיצה טבעית, בדיוק 60 שניות לפני שהשעון המעורר היה אמור לצלצל. היא התעוררה במהלך הלילה כמעט כל שעה והביטה על השעון שעל השידה ליד מיטתה. עוד כמה שעות אקום - אמרה לעצמה וחזרה לישון עד שהתעוררה שוב. כך תמיד היה קורה לה כשהייתה מתרגשת לפני מבחן, אירוע מלחיץ או פגישה חשובה.

היא קמה במהרה ובאופן אוטומטי כמעט ביצעה את ההתארגנות "בוקר לפני הריצה" הרגילה שלה: שירותים, לשטוף פנים, לצחצח שיניים, ללבוש בגדי ריצה, לשים שעון ריצה, לנעול נעלי ספורט. הפעם חרגה מעט מהנוהל: אחרי שעשתה הכל, שמה מייקאפ ומסקרה ורק אז יצאה מהבית.

כהרגלה בבוקר הריצה, הילה נסעה לכיוון הטיילת בחוף הים, שם נהגה לרוץ את הריצות הארוכות שלה. בשעה 04:50 היא חנתה במקום החניה הרגיל שלה, לקחה שלוק מים, הפעילה את שעון הריצה ופסחה בריצה קלה לאורך הטיילת. האוויר היה חם ולח, כמו תמיד בחודשי הקיץ החיפאי, הילה נשמה עמוק והגבירה מעט את הקצב. הים היה יפיפה ורגוע. הטיילת הייתה כמעט ריקה לחלוטין מאנשים בשעה מוקדמת זו. לפתע עצרה ליד אחד מבתי המלון ונכנסה פנימה. בצעדים בטוחים היא המשיכה למעליות ועלתה לקומה ה-12, היא הלכה לאורך המסדרון ודפקה על אחת הדלתות, הדלת נפתחה והיא נעלמה מאחוריה. 

הוא עמד שם, לבוש בגדים אזרחים אשר נראו עליו מוזר, נבוך וביישן. היא הייתה רגילה לראות אותו במדים עם שלושה ״פלאפלים״ על כל כתף. איתם הוא היה נראה לה סמכותי, בטוח בעצמו ואפילו גבוה יותר. ״שכחתי לעצור את השעון שלי״ נזכרה בקול רם. שניהם צחקו והצחוק שבר את השתיקה הארוכה והמביכה. הוא התקרב אליה ונישק אותה, המגע שלו היה נעים לה והיא התמסרה לידיים שלו שהורידו ממנה את בגדי הריצה הצמודים, חזיית הספורט והתחתונים הסקסיים שלבשה עבורו. היא עמדה עירומה באמצע החדר בו חלון זכוכית ענק לכל אורך הקיר. לפתע, הוא סובב אותה עם הגב אליו והצמיד אותה אל החלון. היא נשענה עם הידיים על הזכוכית הקרה והביטה למטה על הטיילת בה רצה לפני כמה דקות. היה נראה שכבר יש שם יותר אנשים. הסיטואציה הדליקה אותה והיא התחילה להרגיש איך החום מתפשט אצלה באזור הבטן התחתונה. התחת שלה החל לזוז מעט, הוא הרגיש זאת מיד ובתנועה חזקה הצמיד אותה אליו. 

שעתיים מאוחר יותר, הילה יצאה מבית המלון. לחייה היו אדומות, גופה מותש ומלא באדרנלין, כמו אחרי ריצה למרחק ארוך. היא הפעילה את השעון שוב ופתחה בריצת חזרה אל האוטו. 

מאז, כל פעם שהילה עברה את המלון ההוא על שפת הטיילת בריצות הבוקר שלה, היא הייתה מרימה את ראשה, מביטה אל החלון בקומה ה-12 ומחייכת חיוך גדול וערמומי.