ימי שלישי

מחסור ביצים פתאומי גרם לכך שהשכנים החלו לבנות לולי מטילות בחצרות שלהם. גם בקרב בני משפחתי התחיל לחץ מתון עד מעצבן, והרעיון החל לרקום עור ונוצות. הילדים רוצים להקים לול תרנגולות עם כמה אפרוחים. הם אפילו נתנו שמות לאורחות שבדרך. אני משתפת פעולה כלפי חוץ, אבל המחשבה על המצייצים הצהובים בחצר מציפה אותי בזיכרון, שאני נושאת כפצע שלושים ושתיים שנים.

בכל שלישי יצאנו לעבוד בקיבוץ כחלק מתוכנית הלימודים של האולפנא. חלק מהבנות עבדו בבתי ילדים, חלק במטעים. הייתי בכיתה ט' כשרחלי ואני נשלחנו למושב סמוך. היינו יורדות מההסעה בקצה המושב ומטפסות על גבעה מוקפת כרמים. בקצה הגבעה נמצא הלול של פרוייליך, חקלאי עב בשר עם זקן ארוך וכהה וכיפת צמר גדולה. פרוייליך היה ממאמיניו של שלמה קרליבך עוד בניו יורק, והיה משמיע בקולי-קולות קסטות שלו, ברמקולים שהיו מותקנים על גגות הלולים. 

ביום הראשון נעמדנו בהתרגשות במרכז הלול מוקפות ים של ראשים צהובים, רכים ומצייצים. החקלאי דחף לנו ליד דלי וכפפות והתחיל להסביר. גילינו, כי היו אלה עופות למאכל ותפקידנו היה למלא את הדלי בגוויות של האפרוחים שנמחצו ונדרסו בניסיונות נואשים להגיע אל פעמוני המים והמזון האדומים שהשתלשלו מלמעלה. ואם לא די בזה, כיוון שהיו בדרכם לשחיטה, היה צריך "לטפל" ב"לא כשרים", שבורי-הכנף או הרגל. החקלאי פרוייליך הדגים איך לתפוס את האפרוח ביד אחד, ובשנייה לסובב את הראש ולמלוק אותו. לא הייתי מסוגלת לתלוש להם את הראש, אז תפסתי להם ברגליים וחבטתי אותם בכוח אל קירות הלול. פרוייליך אמר שזה לוקח יותר מידי זמן, והשיטה שלו מהירה וחוסכת זמן וסבל. הסכמתי איתו, אבל עדיין לא הצלחתי לבצע. 

כל שבוע, במשך ארבע שעות, במהלך שנה שלמה, היינו יורדות מההסעה, עולות לגבעה עם נוף עוצר-נשימה, לוקחות דלי וכפפות ועוסקות בהשמדה המונית. כשהדלי היה מתמלא, היה צריך לסחוב אותו אל התנור הגדול שבקצה הלולים. הקרמטוריום היה פח צפרדע שבער רוב שעות היום והסריח מבשר ונוצות שרופים. פעם אחת זרקתי את תכולתו של דלי לתוך התנור הבוער כשציוצים החלו לבקוע ממנו, רצתי מהר אל קצה מרוחק והקאתי את נשמתי לצלילי 'שיר למעלות' של קרליבך והגיטרה. שעה אחר כך, כבר היינו על ההסעה בדרכנו אל ארוחת הצהריים, בחדר האוכל בקיבוץ. חזרתי ללול ביום שלישי שאחריו וזה שאחריו וזה שאחריו.

רחלי ואני אף פעם לא דיברנו בינינו, מטוב ומרע. גם לא כשהחלפנו בין בגדי עבודה מגואלים בנוצות ובדם לבגדי בית הספר, בדרכנו להמשך יום לימודים רגיל. כילדה, לא מחיתי או הזדעקתי ולא העזתי לסרב. זו הייתה המשימה אליה נשלחנו על ידי המורים המבוגרים בעלי הסמכות. אלו שפעלו ברוח ערכי התורה והעבודה. אלו שלא מצאו פסול בלשלוח שתי ילדות בנות חמש-עשרה לאסוף גוויות, לרסק ראשים של אפרוחים ולהעלות אותם באש.

לעת עתה, אצטרך לאכזב את ילדיי ולא לגדל שבורי כנף פוטנציאליים. ויסלח לי הרב שלמה קרליבך, אך המוסיקה שלך תמיד תעלה בי ריח של עשן, נוצות ובשר.

נכתב על-ידי
דפנה פלדמן
הדף נקרא 90 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי