הנוסעים בזמן

Photo by Matt Howard on Unsplash
Photo by Matt Howard on Unsplash

אנחנו הנוסעים בזמן, צריכים היינו ללמוד בדרך הקשה. על אף כל מה שלימדו אותנו, כשלנו שוב ושוב. שגינו לחשוב שאי שם יש בית ממנו יצאנו ואליו אולי נשוב. המתמטיקה הבסיסית שלנו הייתה נטועה בטעות וקרסה פעם אחר פעם, כל צעד בדרך היה הוכחה לאשליית חץ הזמן ואילו אנחנו, אפרוחים חסרי הגנה, חזרנו וסגדנו לו, משליכים את כל מה שהיה לנו על הקלף המתעתע של מחר טוב יותר. האמת היא שלא היינו מוכנים, לא היה לנו שום דבר להתכסות בו מול מורא האקראיות, מול הכוחות הגדולים שצרו עלינו ומחצו אותנו בסיבוב גלגליהם הענקיים, חסרי הפנים. רובנו שכחנו את הוראות הביטחון כבר בתחילת המסע. שיכורים מהאופוריה של גופות צעירים רבי כוח, של עור חלק ועיניים בורקות, של סערות הורמונים וגאות הרצון. אותם גמדים מרושעים ומגחכים, הבלי החיים, שהזהירו אותנו מפניהם, נגשו בנו בלי שידענו. וכך בוססנו, מיום ליום ללילה ולעוד יום. מתנופה אחת אל מורד אחר, מהתעלות הרוח וצווחת הבשר, עד שכחה. 

יצרנו לנו אלים משלנו, ככל שהדרך הקשתה עלינו. לאלים החדשים שלנו נתנו להטיל עלינו מרות. אוי, כמה אהוב היה עלינו כוחם. ובנינו דברים, כמה הרבה בנינו, וגם הרסנו, בלי הבחנה כמעט. ולעיתים, התגעגענו אל מה שבנינו ואל מה שהרסנו וסיפרנו לעצמנו סיפורי רהב כמה מוצלחים אנחנו. 

בניגוד לסברה המקובלת אצלנו, ההווה הוא חדר החושך האולטימטיבי. לא העבר, או העתיד העלום, אלא המיידיות היא שצובעת אותנו בכזב האור. המיידיות, רווית רשמים, צפופה ובלתי מפוענחת, טוענת נפתלת ורבת רושם, המושכת, דוחקת, מאיימת, מפצירה, לתת לה שם וצורה, ל-ח-ו-ו-ת. זחוחה, מוכרת תעתועי המשכיות, מפלצת רבת רושם שבולעת הכל אל הבלילה הרוחשת של העכשיו. 

לאחר ימים רבים במסע, התחילו אחדים בינינו לחשוש כי למסע אין תכלית. בהתחלה לעגנו להם. כמה קל היה להוכיח כי הם בורים שפלי רוח. מספיק היה להצביע על כל מה שהשגנו, על הערים הנפלאות שבנינו, האנדרטאות לגיבורים שלנו, הטכנולוגיות המפוארות שיצרנו, הכתבים הרבים שהשארנו אחרינו. המספרים לבדם דיברו בעד עצמם. כל כך רבים היינו, שגשגנו והתרבנו, כל כך פורים היינו. 

את החלשים שבנו, אלו שניסו לעצור את מאוצנו פלטנו אל השוליים. מתעלמים מקיומם. כעבור ימים רבים נוספים, הציע מישהו שנחסל את אותם חלשי אופי שהשתרכו בינינו. ואנחנו שאבנו עוז ומרץ תוך שאנו צדים אותם ומעלימים כל זכר להם. עברנו כברת דרך ארוכה, האלים של ימינו הראשונים, נסכו בנו כבר שיעמום וגם אותם מחקנו, הותרנו אותם במה שהמנהיגים שלנו קראו לו "מאחור". היינו ללא חת. אבל באחרונה, מזה ימים לא מעטים, אנחנו מרגישים בלחץ עולה מקרבנו, במעין נהמה מתגברת, ובקולות אחדים שאומרים בלי כחל ושרק שטעינו בדרך, שהדרך עצמה היא טעות. שחץ הזמן קרס אי שם "מאחור" ובקרוב ניווכח כולנו בטעות הנוראה של קיומנו. יש אפילו כאלו שמתחילים לספר בלחש, בין השורות, שכל שיש הוא העכשיו. וכי יצאנו למסע כדי לחלץ אותו, את העכשיו, משבי חץ הזמן. 

שמעתי כי הם טוענים שרק אם נכיר בנואלות המסע נצליח לדעת מי אנחנו באמת. שמעתי שאחדים מהם אימנו את עצמם להחריש את משא המיידיות ולרחף בריק הגדול שמעבר. כל הקולות האלו מעוררים המון אי שקט אצלנו, ואנחנו, קבוצה קטנה של עזי נפש הצלחנו לאסוף מספיק מידע על אלו שמנהיגים את כל המהומה הזו שמאיימת על המסע שלנו. זכיתי להיות בין בני המזל שגם יזמו תוכנית הצלה למסע. מחר, השכם בבקר נתנקש במנהיג שלהם. מחר הכל יחזור לקדמותו, והעתיד, כמו תמיד, יהיה טוב יותר. 

אנחנו הנוסעים בזמן, כשלנו שוב. 

נכתב על-ידי
מורז ברנדיס
קושרת בהסוואה, יושבת בתל-אביב, קוראת, כותבת, תמיד בְּקֵרוּב
הדף נקרא 165 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי