אדום

היא עמדה בסניף הדואר הקטן וההומה ברחוב השוק ושנאה את עצמה. זה עמד לה כמו עצם בגרון: היה לה עוד כל כך הרבה מה לעשות במעט הזמן שנותר לפני סוף השבוע, ודווקא היום החליט בעלה להיות חולה ולשלוח אותה לשם במקומו. זה לא יכול לחכות לשבוע הבא, הוא אמר לה כשהגישה לו שני אקמול וכוס מים עם קרח והביטה בבוז בעליבות העירומה שלו מתחת לשמיכת הקיץ הדקה, זה דחוף מאוד. וחוץ מזה, זו רק עצירה קטנה בדרך לסופרמרקט, והיא גם ככה בדרכה לשם. זה ייקח לה חמש דקות לכל היותר, עם קצת מזל אפשר לעשות את זה בפחות.

  אם הייתה בה עוד טיפה של סבלנות הייתה אולי מנסה להתווכח איתו, אבל זה היה חסר תכלית בדיוק כמו חיי הנישואין שלהם בשנה החולפת. מאז שקיבל את הקידום כל מה שדיבר עליו היה העבודה. הלקוחות שלו פה, הלקוחות שלו שם. הטלפון שלו צלצל בבקרים וצלצל בלילות. הוא התחיל לחזור הבייתה מאוחר. בהתחלה עוד טרח להתנצל על שהפיל עליה את עול הבית, אבל מהר מאוד הפסיק לעשות גם את זה. ובבוקר כחול ושקט אחד היא התעוררה והבינה שזה לא עומד להשתפר; זהו זה, אלה החיים שלה עכשיו. אובדן התקווה הפתאומי הזה הביא עימו גם הקלה.

  היא הביטה בפתק הקטן שבידה עם הכיתוב ׳אשנב כל-36׳, על המסך מעל הדלפק שהציג את הספרה 7, ניגבה בהיסח הדעת טיפת זיעת ממצחה ונאנחה בקול. בטח הייתה מתלוננת פחות אילו המזגנים היו פועלים. גל החום השנה שבר שיאים חדשים - אם הדבר היה אפשרי - וזה הפך את הכל לקשה יותר, אבל מה הייתה כבר יכולה לעשות? אם יערות עלו באש לפחות פעם בשבוע, הגיוני שמלבני הפלסטיק האלה קרסו גם הם תחת העול.

  היא התיישבה על כיסא פנוי לצד גבר שאחז בערימת חבילות גבוהה. היא הגניבה מבט אל הפתק שבידו וקראה את המספר. אחד-עשר אנשים מזיעים הפרידו ביניהם. זה ייקח נצח, חשבה, עד שיסיימו להדביק את הבולים על כל אחת מהחבילות שלו. וזה עוד בלי לדבר על הזמן שייקח לכתוב את הכתובת, לחתום על הטפסים, לציין אם ברצונו לקבל הודעה כשתגענה החבילות ליעד (זה אף פעם לא באמת עבד) ולשלם. הוא לא נראה כמו מישהו שזז מהר, וגם אחרי כל זה היא תצטרך להמשיך ולהמתין לתורה. ומה כל כך דחוף לו לשלוח את החבילות האלה דווקא עכשיו? היא ניגבה את מצחה שוב. היה כל כך חם, נדמה שזה הלך והחמיר. מלבד שני מאווררים קטנים שחרחרו בקושי מאחורי וילון הזכוכית של עובדי הדלפק, תחלופת האוויר היחידה הייתה כשמישהו סוף סוף עשה את דרכו החוצה.

  אישה מבוגרת אחת שאלה למה המזגן לא עובד, ונענתה במשיכות כתפיים. לא בעיה שלנו, גברת. תקלה. את לא הראשונה להתלונן. היא נשענה אחורה, אספה את שיערה, וידעה היטב שכשתקום תקבל במתנה מכיסא המתכת שני פסים עמוקים וכואבים בצידי גופה. היא חשבה על בעלה שבטח עשה שיחות עבודה מהמיטה עם חום גבוה ותהתה איך זה שהיא עדיין לא קמה והלכה ממנו. רק המחשבה על הקול שלו - קול העבודה העליז עד תיעוב המרצה את כולם שלו - העבירה בה זרם בוהק של עצבים. איך בשם אלוהים, דווקא היא, הילדה הקטנה שחלמה בלילות על אהבת אמת ונלחמה עד שהשיגה אותה, נתנה לזה להתדרדר לנגד עיניה ולהגיע לנקודת האל-חזור? היא לא הייתה בטוחה לגמרי. אולי זו הייתה פניה אחת לא נכונה ברגע הלא מתאים, שאחריה כל הפניות היו כבר קצת פחות נכונות. אבל למה? ומתי? פעם הכל היה נראה מבטיח. הוא חיזר אחריה, השקיע בה, התעניין בה, שאל אותה איך היה היום שלה וגם באמת הקשיב כשסיפרה, קנה לה מתנות קטנות, החזיק לה את היד כשחצו את הכביש, הציע בביישנות שיעברו לגור ביחד, הציע לה נישואין, הקים איתה משפחה; ועתה, כשגב חולצתה היה ספוג זיעה, היא חשבה שאילו אהב אותה באמת לא היה גורם לה לשבת בכיסא הזה עכשיו כשהיא מוקפת בשלושים אנשים מזיעים שמעולם לא שמעו על דיאודורנט או מברשת שיניים. לפחות הייתה לה חולצה להחלפה איפושהו במכונית.

  ״מספר עשרים ושש,״ קרא קול אלקטרוני נשי מהרמקולים. ״נא לגשת לעמדה מספר אחת״. כמה זמן חלף כבר? היא לא ידעה לומר בודאות. אולי שלוש דקות, אולי עשר. נדמה שכמות האנשים לא השתנתה - התחלופה האיטית שמרה על סמיכות האוויר באופן כה מדויק, שזה הרגיש כאילו הזמן עמד מלכת. היא הציצה בשעונה: ארבעים ושתיים דקות. לרגע חשבה שזהו זה, מספיק, עם כל הכבוד למכתב המטופש שבידה, היא לא צריכה לוותר על עצמה בכזאת קלות. היא תמשיך לענייניה והוא יסתדר בעצמו. כבר עמדה לקום ממקומה וללכת, אבל בשלב הזה זה הרגיש לה יותר כמו תבוסה מאשר ניצחון. אם תלך משם עכשיו הוא בטח יחשוב שאפילו משימה קטנה כמו לשלוח מכתב היא לא יכולה לעשות כמו שצריך. לא, היא לא תתן לו את הסיפוק הזה. היא נופפה על פניה במעטפה שבידה, התעלמה מהאישה מאחוריה שניסתה לתפוס קצת מהרוח שלה, והמשיכה להמתין.

  לבסוף הגיע תורה. היא קמה במהירות, צעדה אל הדלפק, הניחה עליו את המכתב, מילאה את הטופס האדמדם ושילמה. אפילו הסכימה לתוספת העלות בעבור קבלת הודעה כשיגיע המכתב ליעדו, כן, מה שתגידו, לא היה לה אכפת. רק רצתה לצאת משם. כל העסק לקח פחות משתי דקות. למה לא יכלו כולם פשוט להיות כמוה ולתקתק את העניינים? בדרכה החוצה היא שלחה מבט מנחם אל האנשים בכסאות המתכת שנופפו במכתביהם אל מול פניהם המזיעים, חשבה על כך שהצליחה לעבור את כל זה, ונמלאה תחושה עגומה של סיפוק. סוף סוף זה נגמר. היא הביטה במסך מכוסה המספרים, הרימה את עיניה אל השעון שבקצהו העליון, וגילתה שחלפה שעה שלמה. איכשהו הצליחה למצוא בזה נחמה: כבר הייתה מעט קרובה יותר לסוף היום.

  היום תדבר איתו על הכל, חשבה. חולה או לא, לא היה עוד טעם להמשיך ולהעמיד פנים. לשניהם הגיע עתיד טוב יותר, דרכם פשוט הגיעה לסופה. היא לא הייתה מסוגלת להמשיך ולעמוד בקצה השביל הזה עוד רגע אחד נוסף.

  היא יצאה החוצה אל הרחוב. באופן מוזר כלשהו ציפתה למשב רוח מרענן שינחם אותה אחרי החוויה המיותרת להפליא הזאת, אבל נתקלה בקיר סמיך ובלתי נראה של לחות. כמעט והייתה יכולה לטעום את האוויר. היא הייתה צמאה. היא חצתה את הכביש, צעדה במהירות אל בית הקפה בצידו השני של הרחוב, עמדה במרכזו של ריבוע צל קטן מתחת לסככה צהובה, והזמינה קפה קר מחוזק מבחור עם כובע מצחיה וסינר. כשהסתובבה ועמדה ללכת, אישה בשמלה קיצית סגולה עם עגלת תינוק חלפה מולה, וידית העגלה ננעצה במותניה. היא הביטה בה רגע מבולבלת, ואז שמטה את כוס הפלסטיק שהתרסקה על הקרקע והתחילה לרוץ.

  העולם נמרח סביבה בקווים חסרי פשר כשדהרה בין הרחובות. למה דווקא היום, חשבה, כשחצתה מעברי חציה ברמזור אדום אחד אחרי השני. מסגרת כהה הקיפה את שדה הראייה שלה, ונדמה שהכל השתתק מלבד רחש עקביה הנחבטים במדרכה. למה דווקא היא? ומה הוא יגיד על כל זה? הוא פשוט יקום ויילך ממנה, וישאיר אותה להתמודד עם זה לבד. כן, זה יהיה הקש האחרון בהחלט. לא תהיה לו עוד כל סיבה להשאר. היא הוציאה את הטלפון מכיס מכנסיה, ניסתה להתקשר אליו בעודה רצה, ולא הצליחה. אצבעותיה רעדו ולא הצליחו ללחוץ על הכפתורים. שוב חצתה מעבר חציה, דילגה מעל גדר ברזל נמוכה והפילה אחריה זוג אופניים שנקשרו אליה, פנתה ימינה אל הרחוב הקטן בו חנתה, ראתה את לוחית הרישוי הצהובה עם השבר בפינה השמאלית העליונה ולחצה על שלט המכונית. צפצוף אלקטרוני קטן שחה באוויר הלח עד אוזניה, הדלתות נפתחו, והיא זינקה אל המושב האחורי.

  לרגע ראתה את העיסה הפועמת בכיסא התינוק; העור האדום מדי נראה כאילו התנפח ועמד לזלוג החוצה דרך שרוולי החולצה הלבנה. הזרועות הקטנות ניסו לנוע, אבל נתקעו בעווית מוזרה, ונפלו משני צדי הכיסא כמו גבעולים יבשים. היעדר הבכי שלח בה תחושה איומה של אסון. ״לא!״ היא צרחה, וקפצה פנימה אל תוך המכונית הלוהטת. טיפות זיעה ירדו במורד צווארה, לאורך גבה, התעבו מאחורי ברכיה. ״לא! זה לא יכול לקרות! זה לא יכול לקרות!״ היא משכה בכוח את חגורת הבטיחות ולחצה על הלחצן האדום הגדול במרכזה שוב ושוב. כלום לא קרה - נשמע רק הרחש השקט של הפלסטיק הנתקל בציפורניה, וזה הכל.

  היא צנחה אחורה אל הכיסא וראשה נחבט בחלון. כמעט מיד הרגישה איך הדופק שלה צונח - קודם לכן שמעה אותו מכה בכל שריר בפניה, ועתה נראה שזה החל לדעוך. ריח הקפה שנספג במכנסיה הציף לפתע את המכונית. היא הביטה בכיסא הריק ושנאה את עצמה. לרגע התמהמה, הביטה החוצה מהחלון, צפתה ברחוב שהמשיך לנוע כסדרו, ואז משכה את עצמה קדימה ונסעה משם בשקט. עד סוף היום כבר סיימה לארוז את חפציה.