שרדינגר

הוא עצם את העיניים באותו הרגע שאמפולת הציאניד התפוצצה ועצר חזק את נשימתו. הגז הקטלני שהשתחרר לאוויר נמוג לאיטו עד שהאוויר חזר להיות נקי כמו קודם, ולאחר שחזר לנשום השתמש בכפתו השעירה והג'ינג'ית למשש את גבולות הקופסא. נראה ששרדינגר שכח לאטום את המכסה, אז הוא דחף אותו הצידה, קפץ במהרה החוצה ואז בחיוך חתולי סגר אותו מבחוץ. עכשיו נותרה רק הדלת. לא יאומן, שרדינגר שכח אותה פתוחה. לא לגמרי, אבל חריץ קטן שיכל להספיק בשבילו. הוא הסתכל לכל הכיוונים לראות שאין איזו מלכודת, איזה טריק. אבל לא, היא אכן הייתה שם מחכה. אז הוא החל לחמוק החוצה בחרישיות שרק חתולים מכירים. "בני האדם, חתיכת יצורים מחורבנים" חשב לעצמו, "נותנים להם צ'אנס לעשות משהו חיובי והנה...יותר הם לא ימצאו אותי לא כאן ולא באף מציאות אלטרנטיבית" ואז שניה לפני שפסע החוצה הסתכל לעבר הקופסא שהייתה ביתו וחשב לעצמו, "חבל שלא אהיה פה לראות את פניהם ביום שבו הם יחליטו לפתוח את זה, חארות". חשב ונעלם.