שְׁ... שְׁ... שְׁ... שׁוֹמרים

כמה שבעטתי

היא מעולם לא שיחררה

מאהבתה,

מאהבתי,

מהאור שהרתה.

כמה שבעטתי

כל פעם הוא תפס ועזב

אך מעולם לא הרפה

מאהבתו,

מדרכי לאהוב,

מהחושך שהטיף אל האוֹר

מהשאלה הנצחית –

איזה זאב היא תבחר להאכיל?

מהרצון הבוער לעזור.

וכמה שבעטתי

מעולם לא ויתרתי

על אהבתי,

על אהבתכם,

על האמת,

על האוֹר,

ועל דַּרְכִּי.

כי התקווה,

פנדורה,

היא הדבר האחרון

שיצא מן התבה.

וממש לפניה – שִׁירָה.