אלוהים שלי

אלהים שלי,
אני השבויה שלך. מה שאני הולכת לפרסם עכשיו לא היית רוצה שתשתף עם אחרים. זה היה הסוד שלנו. דברים שאמרנו רק בינינו לבין עצמנו בלחש. יותר שקט מאשר לחש - דברים שנאמרו בחדרי חדרים בלי להניע את השפתיים. קברתי את השיחות שלנו עמוק בתוך תודעתי וכיסיתי אותן באדמה שעליה פיזרתי זרעים. השקיתי, גזמתי, ריססתי וגידלתי שיחים סבוכים כדי להשכיח את הקליפות המטרידות של הקשר שלנו. 
למה שאדבר על זה עם אחרים? אולי אם אני אומרת את הדברים בקול רם או רושמת אותם על הדף או שולחת אותם במסרון טלפוני כל הכאב שלי יתגלה לעולם. וכך תוכל לטעון, זה לא אני, זאת היא. נכון, אני זאת היא שמדברת על אמונה ועל נחמה ועל התפעלות ממעשי ידיך. האם אוכל להודות שיש לי ספק? ודאי אתגלה כרמאית. 
אל תטעה. אני מאמינה בך. פשוט אין לי תיאור מדיוק מי אתה, מה אתה, מה אתה רוצה. אני אפילו די בטוחה שאתה לא "אתה". שלא ידאגו, אני גם לא מאמינה שאתה "את". אני מתייחסת אליך כ"אתה" כי אני מוכרחת לבחור. אני יכולה לכתוב "את" אבל אז כל הקוראים שלי יתבלבלו. אבל זה באמת מכעיס אותי כי שנינו יודעים שכל הכתיבה עליך כ"אתה" היא מעצימה וממשיכה את השתלטות הגברים על הנשים, את הדיכוי ואת האונס, ואת הדפוסים של בעלות ורכוש. אבל לא באתי לכתוב על מגדר. פשוט, כל פעם שמישהי הולכת נגד ההגדרה הקונבנציונלית היא מתוייגת על ידי ההערה שלה.
באתי לספר על עניין הרבה יותר רחב מאשר דיכוי מיני לדורי דורות. לשמחתי, אני חיה בתקופה יותר נאורה. לא נטעה, היא עדיין מלאת סבל. 
אני רוצה לצעוק, "הכל בגללך!" מה אתה חושב על זה? אני צודקת? זה בדיוק העניין – אף פעם לא אדע את התשובה. אוכל לצעוק עליך עד שהקול יגמר לי ואתה לא תענה.
אני כבר יודעת מהי התשובה "הנכונה." אני משתמשת בה כל הזמן. אני אומרת לאנשים, "אלהים מתגלה לנו כל יום בטבע, בנסים של כל יום. אלהים נמצא בחיבוק שאת נותנת לילדייך." לא רק זה, אלהים נמצא ברגעים המשמעותיים של החיים – הנס של לידת תינוק, מציאת אהבה, וביקור בגראנד קאניון. אני עומדת מאחורי האמירה הזאת. היא נכונה.
אפילו היו לי רגעים בחיים שהרגשתי את הנשיקה העל-טבעית הזאת. זה קרה לי לפני ארבע עשרה שנים באמצע ינואר. ביום ראשון קמתי לשבוע חדש בציפייה ובמרץ שמציף אותי אחרי המנוחה של שבת. הייתי בריאה לחלוטין, הלכתי לישון בשעה נורמלית, לא היה לי שום צינון של חורף. אבל יום ראשון קמתי מהמיטה ואחרי הקפה של הבוקר פתאום הרגשתי כל כך עייפה. לא הצלחתי לגרור את עצמי ללימודים, צנחתי לספה ועצמתי את העיניים. נהייתי כבדה והשינה גברה עלי. בשעה שלוש אחר הצהריים אמא שלי התקשרה – סבתא מתה. ממש לפני שעתיים. וידעתי שהנשמה שלי ידעה שהיא מתה, הנשמה שלי הייתה איתה. אתה ארגנת את זה?
אולי אתה הרטט שטלטל את גופי בשנה הראשונה של הקשר עם בן-זוגי. זה התחיל כשהוא התייחשב ידי באוטובוס ושאל אותי מה אני עושה בחיים. כעבור כמה חודשים הוא הזמין אותי לגלידה לחגוג את היום האחרון של הלימודים ואמר לי פתאום, "אני אוהב אותך." ואז הכנתי בפעם הראשונה בחיי סטייק כי ידעתי שהוא אוהב את זה והוא בכה מהתרגשות. וכל פעם שאני מסתכלת בעיני ילדי, אותו הרטט מבזיק מעיניהם אל תוך עיני, מחליק בגרוני ומדגדג את האיברים הכי פנימיים שלי. הייתי בוהה במבטם של התינוקות שלי שקרנו מפניהם המקומטים שעות. מבטם היה נודד מעל ראשי ועיניהם קפצו מצד לצד. אני יודעת שברגעים האלה הם ראו את המלאכים שבאותו הרגע ספרו להם את כל סודותיהם. 
אבל אני לא בטוחה. אני לא בטוחה אם זה היה אתה. אלה היו רגעים ברי-חלוף של חיבור, כמו מחשבות שנכנסות לראש ויוצאות ממנו במהירות האור. אף פעם לא לחשת לי באוזן בטונים איטיים ומדודים, "כן, זה אני, אלהים". ולא הופעתָ בפנַי לא בענן ולא בסנה בוער. 
אני מאמינה בך, אבל אני לא יודעת אם אתה אמיתי. אין לי הוכחה אימפירית לקיומך. אני מנחשת. אני מסתמכת על הַשְׁעָרוֹת, על מסורות ועל סיפורים.
אני כבר יודעת מה תהיה התשובה שלך: "מה זה יעזור לך אם אני אתגלה אלייך? אתן לך תשובות שרק יובילו אותך לעוד שאלות. אגלה לך איך בראתי את העולם ותשאלי אותי על עולמות אחרים, על מערכות שמש ועל היקום. אחר כך, תשאלי אותי, אם אתה בראת את העולם מי ברא אותך? איך אתה נבראת? תשאלי אותי מאיפה קיבלתי את כל הרעיונות. תשאלי אותי האם אני חכם או פשוט יצא לי ככה? ואז נגיע לשאלות מוסריות כמו למה בני אדם הורגים אחד את השני? ואת יודעת שאת לא האדם הראשון ששואל אותי את השאלות האלה." 
בסדר. אז אם כך, אלהים, היית צריך לברוא את האדם בלי שכל, בלי סקרנות ובלי התשוקה לידע. היה אפשר להחסיר מאיתנו את השבב הזה. היה אפשר לברוא עצים, עופות, תנינים, רומשים, בהמות ולעצור. לא לא נבראנו כולנו נמלים? הנמלה לא חושבת יותר מדי על חייה – היא פועלת. היא הולכת בטור הנמלים וסוחבת בין מחושיה איזה גרגיר תבן. פתאום רגל ענקית נוחתת וחוסמת את הדרך שלה. היא מהססת אולי שנייה מול ההר החדש הזה ואז משנה כיוון וחוזרת לעבודה. 
פעם ראיתי נמלה סוחבת בכבדות חוט קש גדול במיוחד. היא ניסתה להיכנס איתו לפתח הקן והקש היה רחב מדי. היא ניסתה שוב ושוב ללא הצלחה. היא המשיכה לנסות. חמש דקות עברו. איבדתי עניין והמשכתי בדרכי.
כשהייתי ילדה, התיישבתי על ברכי אבי במסיבת קיץ אצל חברים. הבטנו בשמיים השחורים המנוקדים בכוכבים. אבי אמר, "אני תוהה אם אנחנו כמו נמלים עבור מישהו. כרגע הוא מתבונן בנו דרך המיקרוסקופ שלו כי עבורו אנחנו כה קטנים." אם כך, אולי לנמלה גם יש נשמה? אולי היא גם מפחדת למות? 
קראתי על האנשים שהייתה להם תקשורת ישירה איתך. מעט אנשים, נכון. אבל מיליוני אנשים האמינו שאכן דיברו איתך. הם מאמינים שדיברת איתם כדי להביא מסר לאנושות, שדרכם העברת את החוקים לעולם הזה. יש אחרים שאומרים שדיברת איתם אבל אף אחד לא האמין להם. היו לי חלומות כשהייתי ילדה שעליתי לשמיים וביקרתי אצלך בבית שלך שהתפרש על כמה עננים. ישבנו במטבח הענן שלך ואשתך גברת אלהים הגישה לנו תה. שתינו ביחד ודיברנו על החיים שלי. היו לי הרבה פחדים בחיים ואתה הרגעת אותי. 
החלומות האלה הפסיקו כשהגעתי לבית ספר התיכון. עזבת אותי ומאז אני מחפשת דרכים לחדש את הקשר. חיפשתי בתפילה. חיפשתי בקיום מצוות. חיפשתי באגדות ובהלכות. היום אני מחפשת אפילו במיסטיקה. אני רודפת אחריך. האם אתה בורח ממני?
אני חוששת שרק תתגלה אלי ביום מותי. אבל גם בקשר לזה אני חושדת שההתגלות הזאת תהיה רק תוצרת הדמיון שלי – אשליה נוצרת את ידי התאים האחרונים שיפעלו במוחי – התאים שפעולתם נשמרת לסוף החיים. אורות אדומים נדלקים כשהמוח חש את הגוף קורס, כשקני הנשימה מתחילים להיסגר, כששאר תאי המוח נכבים אחד אחרי השני. איזה עצב נשען על כפתור אדום ומאותת "הגוף מת! הגוף מת!" וכך הסרט האחרון בתודעתי מתחיל להקרין. הוא משדר לי אור וחום. קול רך שמקריין את סיפור חיי ומלווה אותי אל החושך הנצחי. 
אבל למה שיהיה לך אכפת ממני? יש לך עוד כמעט שמונה מיליארד בני אדם בעולם שנבראו גם הם בצלמך. נראה לי שאני פשוט אמשיך להסתפק בעצם שאתה זורק לי מדי פעם. לקוות לראות ניצוץ עף באוויר. הראינו את הגב שלך. או הצליף לכיווני גרגר של אבק מכתף חליפתך. אגיד תודה וכבר אסתום את הפה.