שרינק טו פיט

חיים על המסך הגדול.

בתור ילד באייטיז ובניינטיז שטופות אורות הניאון, הפרסומות ההוליוודיות של הג'ינס ליווייס 501 היו ההיי לייט של חיי. בכלל, זה היה כיף לחיות בפרסומות. הייתי ילד שובב מאד וחתיך, מסתובב תמיד עם בנדנות וכובעים ומשקפי שמש מצחיקים, עם אופני הבי אם אקס שלי או על הסקייטבורד, עושה שיגועים ומרעיש בדרכי הצבעונית בנפתולי עולם הקומיקס שבו חייתי, והפרסומות שראיתי בבתי הקולנוע - אז עוד לא היה ערוץ מסחרי בטלוויזיה, לא היו כבלים ובטח שלא טלפון חכם - היו האח הגדול המוצלח ביותר, האמאל'ה והאבאל'ה של סך כל השאיפות הפופוליסטיות של חיי: אושר אינסופי, כסף גדול ופרסום גלובלי. לצפות בהם עם חברים לפני תחילת הסרט, פעורי פה עם דלי של פופקורן וכוסות גדולות של קוקה קולה, היו רגע של שיא פופ עולמי.

מכל הפרסומות שהניעו את עולם הזוהר הקולנועי, אלה לג'ינסים הכחולים של ליווייס, עם הדוגמנים ההורסים ביותר והשירים שהפכו במהלך השנים להמנוני רדיו וטלוויזיה מרכזיים, היו בהחלט הדובדבן שבקצפת.

הפרסומת שהכי נתנה לי בראש הייתה הפרסומת עם ניק קיימן. במכבסה ניו יורקית קולית עם סטיילינג פיפטיז באייטיז, ניק קיימן ההורס, עם הבלורית השחורה המבריקה, העור המושלם והמבט הירוק החודר ביותר, פתח את כפתורי ה - 501 שלו והוריד את הג'ינס ישר לתוך מכונת כביסה. הדוגמנית היפיפיה שנמצאת אתו במכבסה, המומה. הוא מתיישב בתחתוני בוקסר לבנים וקורא עיתון, מציץ בדוגמנית, כשברקע מתנגן להיט אולדיז פתייני. הסיסמה הייתה "שרינק טו פיט" - כלומר, הג'ינס של ליווייס לאחר הכביסה תמיד מתכווץ בדיוק למידה הנכונה, וניק קיימן מחכה שהמכונה תסיים לייבש את המכנס כדי שיתאים בדיוק לגופו המושלם.

אין לתאר את מידת ההלם שחשתי מכובד התשוקה והיופי שחוויתי מהפרסומת הזו. אז עוד לא ידעתי שאני הומו ולא הבנתי למה ניק קיימן מעתיק את נשימתי ביופיו המתוק. הדוגמנית הייתה סקסית ועוררה בי חשקים אפלים והרטרו של הסטיילינג הרגיש מוכר ומחמם לב. יותר מכל - באותה תקופה ניק קיימן פרץ גם כזמר פופ נוצץ עם שיר שכתבה לו מדונה המחומצנת, שהמציאה אז לראשונה את נישת "האמא של כל הכוכבות שיש בתרבות", כך שחיי הפופ הזוהרים היכו בי מכל הכיוונים והטריפו את חושי. כילד קטן ופרוע המשוכנע שאין כול הגיון בחיים מלבד כאוס חללי מתרחב, לא היה לי איך להכיל את האופוריה הגשמית המענגת כל כך. התחברות העולמות השונים - החתיך ההורס מהפרסומת בקולנוע, הלהיט שלו ברדיו, הכתבות בעיתוני הפופ הצבעוניים על הסנדקית האמריקאית, האלילה מדונה, שהפיקה לדוגמן הבריטי הזה את הנישה העולמית, והכי חשוב - מכנסי ה-501 שהייתי *חייב* להשיג לעצמי ולקנות באופנת הדר שבמרכז המסחרי של קריית אונו כדי שיתכווצו בדיוק למידותי ויהפכוני לכוכב בינלאומי - הארכיטקטורה הגותית של תרבות הפופ שנבנתה סביב ומעל המכנס הכחול, הדהימה אותי לחלוטין. במוחי הצעיר והרגיש, הסלוגן "שרינק טו פיט" נצרב עמוק, והיטב, וסימל בליץ של אושר פצצות, חובק עולם וזוהר במיוחד, בנקודת זמן בחיי, שחוץ משמחה אדירה וחופש אינסופי לא הבנתי כלום.

***

עברו מאז הרבה שנים. מה שנשאר מהחוויה הפופולרית זה אותו סלוגן מיתולוגי - "שרינק טו פיט". מאז אותו זמן, במשך כל חיי, אני משוכנע שג'ינסים, לאחר הכביסה, מתכווצים. לא משנה כמה זמן עבר וכמה ג'ינסים קניתי במהלך השנים, תמיד כשאני מודד ג'ינס חדש והמידה - כמעט תמיד - לא יושבת בול, אני נכנס לקונפליקט עמוק, אפל ובלתי פתור: לקנות את המידה הגדולה יותר או את הצמודה יותר? הג'ינס יתרחב או יתכווץ? מיותר לציין שבבלקאאוט של הרגע הצרכני, אבוד בבדידותי הנוראית בתא המדידה עם התאורה המחרידה, אני ישר חושב - הוא יתכווץ. עדיף שאקח את המידה הטיפה יותר גדולה. ואף פעם, א-ף פ-ע-ם זה לא קורה. לא רק שהג'ינס לעולם איננו מתכווץ, הוא אף מתרחב! כך שיוצא שתמיד אני קונה ג'ינס שגדול עלי בשתי מידות לפחות, ותמיד צריך חגורה, ואני שונא חגורות!

שנים רבות, בכל פעם שאני נקלע למדמנות קונפליקט הדנים המדכא, "שרינק טו פיט" נשלף ממעמקי תת המודע וטורף את כל הקלפים. אני תמיד בוחר לא נכון ולעולם אינני לומד! ממש לפני שבוע, כשמדדתי ג'ינס קצר לקיץ בחנות h&m בקניון עזריאלי, נתקעתי שוב, כמו סתום באישון לילה: מידה יותר או מידה פחות? יתכווץ או לא יתכווץ? ברור שכמו תמיד, לקחתי את המידה הגדולה יותר, ומה נהיה? אחרי כביסה אחת הג'ינס התרחב ושוב צריך חגורה!

הפעם, אמרתי לעצמי, אעשה לזה סוף. הפעם, אני משכנע את עצמי, אדבר על העניין, אכתוב אותו, אפרוט לפרוטות את מרכיבי הניצוצות של החוויה הפתיינית הפתולוגית ובכך אתגבר על מכשול הצרכנות ההוליוודי.

ואכן כן. מעתה ועד עולם, אזכור: "שרינק טו פיט" - לא נכון! "שרינק טו פיט" - לעולם לא! לא עוד! המידה הקטנה יותר, הצנועה, היא הנכונה!

זהו!

שבועות 2023.