בושה

"שי, את לא מתביישת לשבת על הכיסא הנוח, כשאמא שלך, החולה, צריכה להסתפק בשרפרף?"

שי, בת השש, הביטה בי בעיניים גדולות: "אבל על מה אני צריכה להתבייש?! מה פה הייתי צריכה לנחש מראש? אפנה, אזוז ואלך אם תבקש אבל למה עלי להתבייש?"

שתקתי.
הבנתי שכמו כולם גם אני מניע את הסובבים אותי והאהובים עלי על ידי בושה, אשמה ופחד. שגם אני בריון המצפה מהעולם לנחש ולהתנהג לפי הערכים שלי, שלא משתמש בבקשה אלא בדרישה, ומיישר את כל הבריות עם אותו קנה מידה. 
מזל שהאל הרחום שלח לי לתיקון ילדה קטנה להציב לי מראה.

תודה.