רגע לפני אפוקליפסת האטום

"הולכי-השתיים בטוחים שהעולם בכף ידם. בטוחים שהם שולטים בנו וביקום כולו" אמי סיפרה לי לפני השינה."אך שלא תתבלבל, קוקו שלי–טעות בידם. הולכי-השתיים טיפשים מדי בשביל לשלוט בעולם, יבוא יום, בו החמדנות והרוע הטמון בהם, יביא אותם להשמדה הסופית. פצצות אדירות ינחתו מהשמיים, ומתוך האפר, עידן המקק יתחיל". 

מגיל צעיר ידעתי שאמי רוססה ביותר מדי תרססי חרקים, אך בכל-זאת גרעין האמונה נותר בי.

לכן נהגתי ביהירות, כשחגתי בסלון הולכי-שתיים, משתכר מצרחותיהם. לכן הופעתי כל-כך כשצל אדיר צנח עליי לפתע, והאור כבה. 

כיצד זה שאני בנוי לחיות בעולם אחרי אפוקליפסת האטום, אבל המעיי נשפכים על הרצפה במפגש עם כפכף?