אנה

קורס המד"צים הוא ללא ספק טקס חניכה חשוב בחיי כל מורעל של תנועת נוער, כמוני. רק שנים אחרי זה היה קצת מוזר להסתכל על עשרה ימים באמצע הקיץ בהם במקום לבלות בים בני הנוער מבלים בכיתה ועוברים עוד ועוד הדרכות בתור טקס חניכה, אבל כמובן שהעיקר בקורס לא קורה במהלך ה"משבצות" אלא לפניהן, ביניהן ואחריהן.
היום ישנים כל חברי הקבוצה ביחד בכיתה בשקי שינה, אבל כשאני הייתי בקורס "מתחילים", עוד ישנו בחדרים, ולא לפי הקבוצות, אלא לרוב לפי המושב ממנו באת. בזכות זה, הייתי בחדר יחד עם רועי, שהיה ב"מתקדמים", ועם אייל, שהיה כבר בקורס "בוגרים" ! להיות עם ה"גדולים" בחדר היה שדרוג משמעותי, גם אם בכל היתקלות אחרת בהם ברחבי הקורס, קיבלתי התעלמות טוטאלית... ובכל זאת, נפתח איזה פתח לתקשורת...
---
כל שנת פעילות הייתה מתחילה בעפיפונידה, שחוץ מתחרות העפת עפיפונים (פעם בן דוד שלי אלי ואני זכינו במקום שני!) ותחרויות שחיה, כללה גם שינה על החוף בשק"שים. באותה שנה, הייתי בכיתה ט', עכשיו כבר בתור מדריך צעיר של קבוצת "אקליפטוס", ישנתי עם החניכים על החוף, כשלידינו ישנו החניכים של מה שהיה פעם "עוד יישוב של האיחוד החקלאי" - קיסריה.
בעודי בשק השינה, מתעורר לאט עם רעש הגלים ומסתכל סביב - נתקלתי בבת-ים אמיתית!
כמה מטרים ממני, יושבת על שק השינה שלה, עם שיער בלונדיני ארוך, ומברישה את השיער בתנועות סלואו-מושן... הזמן ללא ספק הואט, ואני רק בהיתי... היא נראתה לי ללא ספק מושלמת... ואני שכחתי בכלל מהחניכים... מלצאת מהשק"ש... באמת שאני לא יודע כמה זמן זה לקח עד שהיא קמה והלכה לחניכים שלה, ואני "יצאתי מזה"...
לא ניסיתי אפילו לשאול איך קוראים לה. נראה שהידיעה שהיא קיימת, ושאולי אראה אותה בפעילות התנועתית הבאה, הייתה מספיקה בשבילי.
אבל אז, בטח בפעם הראשונה, פתאום נפתחו לי האוזניים לשיחה של ה"גדולים", שכמו שסרקו כל אחת מהמדריכות שהיו בתנועה. אין מה לעשות, לא היו אז "לייקים" - כל הדירוג היה חייב להיות בעל פה... ואני פתאום פותח את הפה ואומר משהו על הבלונדינית שישנה לידינו. ואייל עונה לי בטבעיות: "אה, זו אנה מקיסריה. עליה נדלקת? הייתה איתי בבוגרים. קח את המספר שלה מהאפעלון, תתקשר אליה!"
אני? נדלקתי? מה פתאום!
---
לפעמים מספיקים משפט אחד או מילה אחת כדי לזרוע רעיון, כזה שלא עוזב אותך, ולאט לאט גדל.
אז בתור התחלה, וידאתי שבאמת יש את המספר שלה באפעלון. צריך להבין - אלה שנות התשעים המוקדמות - אין סלולרי (אולי בעצם בקיסריה כבר היה...), וכל מה שיש לי זה מספר הטלפון של הבית שלה, ומכשיר טלפון חוגה בבית, עם חוט ארוך ארוך, שמעולם לא הגיע לחדר שלי...
איך בכלל אני אתקשר? מאיפה? איך אני עושה את זה בלי ליצור מבול של שאלות "אוהבות" מההורים שלי?
בכלל לא חשבתי על מה אני אומר לאנה, אלא קודם כל על הצד הטכני של העניין...
אז הבנתי שמהבית זה לא יקרה. גם לא מהבית של סבתא שלי. רק לפרידמן היה טלפון אלחוטי, אבל היה לי ברור שעם אידן מתרוצץ מסביב אין מצב לשיחה, לא משנה איפה אנסה להתחבא אצלהם בבית.
אין ברירה - אצטרך להתקשר מהטלפון הציבורי. במושב היה רק טלפון ציבורי אחד, ירוק, גדול, עם חוגה, שהיה תלוי על הקיר של הצרכניה.
הצרכניה באותו הזמן הייתה ההפך הגמור מ"אמ:פמ" - במקום להיות פתוחה כמה שיותר שעות ביום, או לפחות בשעות שהכי צריך, בני מהמכולת היה פותח לבערך חמש שעות בבוקר - וזהו. בקיצור - אמנם הטלפון תקוע ממש באמצע המושב, אבל נראה לי שאם אתקשר בשבע בערב נניח - אהיה שם לבד לבד.
השלב האחרון בתכנית מוכן - יש מקום וזמן, יש מספר טלפון, ואפילו יש אסימון.
קול: "hello"
אני: "אפשר לדבר עם אנה?" (בלי שלום, בלי hello...)
הקול: "Anna, this is for you"
עברו כמה שניות ארוכות ארוכות.
אנה: "היי, מי זה?"
הזמן האט, הטלפון הפך למכונת זמן שהחזירה אותי ישר חזרה לתוך השק"ש, ואת אנה לסירוק השיער הבלונדיני. יכולתי לשמוע שוב את הגלים מאותו הבוקר.
---
תכל'ס, על האפשרות הזו, שבאמת יהיה לי האומץ להתקשר, ושהיא באמת תענה - לא חשבתי.
אז ניתקתי.
וקיוויתי שלפחות בפעם הבאה שניפגש יהיה לי אולי אומץ פנים אל פנים לדבר איתה.
גם חשבתי שעכשיו כבר יותר קל, ואולי אתקשר שוב, ואז כבר אגיד משהו.
---
זה לא קרה.
לא התקשרתי שוב.
שוב מעולם לא נפגשנו.
אנה לא חזרה יותר לפעילויות בתנועה.

אולי אנה היא הסיבה שמאותו קורס מד"צים ועד... בעצם עד השחרור שלי מהצבא לא פספסתי אף פעילות תנועתית?
חיכיתי לאנה?