מראה
הקלישאה אומרת שמתישהו אתה נהפך להורים שלך. הקלישאה יודעת מה היא מדברת. לפעמים אני אומר "ווס הרצך" ו-"גיי שלופן" ומסתכל מי זה האבא שלי הזה שאמר את זה עכשיו. אבל עם כל הכבוד לקלישאה, מה שיותר מגניב מזה שאתה נהפך לאבא שלך, אם יכול בכלל להיות משהו יותר מגניב, זה בהפוך, לראות אותך בילדים שלך.
בבית ספר של הבנים שלי כשהם היו בכתה א ו-ג, בהתאמה, היה אירוע התרמה פעם בשנה שבו ההורים תורמים כסף לפי מספר ההקפות שהילדים הולכים סביב בית הספר. זר לא יבין זאת, אבל זה בסך הכל הפנינג די מגניב. כדי שהילדים יהיו בעניין, מפמפמים להם את זה במשך חודש ומחלקים פרסים לילדים שהשלימו כמה שיותר הקפות.
הקטן לקח את העניין מאוד ברצינות. שבוע לפני הוא הצהיר שהוא מתכוון לקחת את הגביע של המקום הראשון. לפני הצעידה הוא התייצב על קו הזינוק ראשון עם מבט של צ'ק נוריס בעיניים, ואיך שהתחילו הוא זינק מהמקום, נחוש לנצח את זה ולהביא גאווה למדינה. הפרס: גביע מפלסטיק עם השם שלו חרוט עליו. כל האמצעים: כשרים. במשך ארבע שעות הוא רץ והלך, הלך ורץ, הזיע והאדים, נפל וקם, והמשיך במסע. ואני רץ איתו בחלק מהזמן, מזיע ומחכה שייגמר כבר, חושב לעצמי מתי הוא כבר יתייאש, וכמה כבר עולה הגביע המעפן הזה מפלסטיק, אולי פשוט נקנה לו כזה, הוא לא ישים לב.
״אולי נעצור לנוח קצת?״ הצעתי. הילד הסתכל עלי במבט מלא בוז, נשף עלי והמשיך לרוץ. אחרי זה השטינקר הקטן אמר לאמא שלו שאני מפריע לו והיא הסתכלה עלי במבט שהבהיר לי שכדאי שאני אסתום ואמשיך לרוץ אחרת אני יכול כבר עכשיו לרשום את עצמי ללוות את הטיול השנתי שלהם. יותר מוטיווציה מזה אני לא צריך.
עד הסיום הוא השלים 55 הקפות, שזה 12 מייל. 12 פאקינג מייל. הייתי כותב את זה עוד פעם בשביל ההדגשה אבל אני אקצר. הוא סיים את זה חבול, עם יבלות ברגליים, ולקח לו שבוע להתאושש. הילד בכיתה א. לא ברור מאיפה הוא ירש את זה, לא אני ולא אמא שלו יכולים לרוץ 12 מייל.
באותו הזמן, ביקום מקביל, אח שלו, בכיתה ג, רץ 6 הקפות והלך לשחק עם חברים שלו, לאכול ארטיק והסתכל על כל ההתרחשות הזאת בפליאה. טיפת זיעה אחת הוא לא הזיע.
בסוף היום, אחרי שחזרה אלי ההכרה שאבדה לי מלרדוף אחרי הקטן, שאלתי אותו איך היה לו ולמה הוא השלים רק 6 הקפות. הוא ענה שהוא לא מבין למה הוא צריך להתאמץ בשביל גביע מפלסטיק שלא מוכיח שום דבר.
"טוב, תשמע" התחלתי להסביר לו למה זה חשוב לרוץ ולמה כל הילדים התאמצו, ותוך כדי ההסבר הזה הפסקתי באמצע, ואמרתי לו "אתה יודע מה, אתה צודק, למה לך לרוץ בשביל משהו שאתה לא מאמין בו, רק כי שאר הילדים רצים". חיבקתי אותו וחשבתי לעצמי שזה הילד שלי, ושאת השני נצטרך כנראה להחזיר כי אנחנו לא יודעים של מי הוא. סתם, זה לא נכון, אני יודע של מי הוא. אני מסתכל עליו ורואה בו את התחרותיות שטבועה עמוק בתוך הדי.אנ.אי שלו ומזהה את התרומה שלי לגנום שלו. אני מסתכל על השני ורואה את עצמי, עושה את אותו החשבון ומגיע לאותה החלטה.
ואני לא יכול להחליט מי משניהם זה יותר אני, תחרותי וספקן, ובמי משניהם אני גאה יותר: בזה שהשקיע את כל כולו להגיע ראשון והשיג את זה, או בזה שהטיל ספק וחשב בשביל עצמו, בלי לקבל שום דבר כמובן מאליו.