רעבה

הבעיה היא אותה החיה שהצליחה להרדים בתוכה, כאילו רוחות התשוקה וריחות התאווה מעולם לא נשבו סביבה.

היא הייתה בטוחה שימיה הפרועים נגמרו, חלפו מהעולם, וכל מה שיוכל לרגש אותה מעתה יהיה נעלה ונשגב. מה לה ולגוף הרעב?!

ואז הוא חזר.

צונאמי סוער של עונג. לוחש לה דרך כשפים של זיעה את שלא רצתה לזכור עוד. הוא הכיר אותה. ידע את נבכי נשמתה הכואבת. ולרגע היה נראה שהכל אפשרי. שמותר, שניתנה הרשות לאושר בעולם בו היא הגדירה אותו מחדש. בלעדיו. 

עוד לפני שהתלבש היא כבר שמעה אותה נוהמת. מתעוררת משנת היובל הארוכה שלה, שולחת את טפריה, אוחזת בה, קובעת בעלות. החיה התעוררה. רעבה שוב.