חיי הנצח

אתה מביט סביבך. 

האור מסנוור כל כך, טהור, כמעט זהוב.

גן העדן המופלא, אתה מהרהר בצפייה. חיי הנצח.

אתה מחייה את דמיונך לפי הסיפורים. עצים נאים וטעימים, נהר שמתפצל לארבעה ראשים ומשקה את הכול, כרי דשא עצומים ורכים כמו צמר גפן. ריח טבע מרענן שיכול לחיות מתים מרוב חיוניות, רחשי העלים מלטפים את אוזניך.  זהו זה. אתה מרייר מרוב דימיונות. הנה לך - הנצח כולו.  

עינייך מצומצמות כנגד אלומת האור הבשרנית שמבהיקה לעברך. היא שוטפת את פניך בחום. עוד רגע, אתה מבין בתחושת יראה, אפילו קדושה אפשר לומר. עוד רגע אתה פותר את התעלומה הגדולה של החיים: מהו אותו נצח מסתורי? העולם הבא?

האור דועך לאט לאט, ואתה כבר לא יכול להתאפק מרוב התרגשות. נשמתך רוטטת מול האור ואם היו לך רגליים, אתה בטוח שהיית מקפץ כמו קנגורו על אקסטזי מרוב קוצר רוח. עינייך המצומצמות נפקחות בהדרגה. אתה מפנק את עצמך בנשימה דשנה אחרונה לפני הידיעה ומכין את עצמך לרגע הנשגב. 

זהו זה. ההתרגשות מפנה מקום לשמחה שלא מהעולם הזה. כי, ובכן, אתה כבר לא בעולם הזה. כבר אמרת סיונארה, להתראות, דסבידאניה וגם גוד-ביי לעולם ההוא שם למטה. מעולם לא היית מוכן יותר. ניפגש בסיבוב, חבוב, אתה אומר לו כמו למכר ישן. או שלא. חה!

אתה מרגיש נועז ושובב כמו שהיית ילד, חסר כל דאגות מבסוט מהחיים ובעיקר מכך שנגמרו. אתה מכחכח בגרון, מתכונן לרגע שבו תכריז בקול: "אהלן, גן עדן קסום ומסתורי! שלום לכם חיי נצח מתוקים!"  

אבל אז האור דועך לחלוטין. דיי לך במבט אחד כדי להתאכזב. 

אין עץ, אין נחש, אין מרחב ירוק. 

אתה משפשף את עיניך בחוסר אמונה, בטוח שנפלת קורבן לבדיחה גרועה של נערים משועממים. 

אבל לא. 

אתה ממשיך למצמץ בעיני רוח הרפאים עד ששברי ליבך משתקפים מהן כמו כוכבים גוססים. לאט לאט מתגבשת בך ההבנה שאתה באמת רואה את מה שאתה חושב שאתה רואה. זהו זה. מר. נצח בכבודו ובעצמו. והוא נראה כמו…עיניך ממשיכות בסריקה. 

כמו… תא של פקידת קבלה בביטוח לאומי?

אפילו לא משרד של הייטק, לכל הרוחות.

משרד אפרורי וקטן, מפויח וחשוך.

עיניך עוקבות אחר העכבישים השורצים בפינות.

ברוך הבא. מרחבא. אתה אומר לעצמך באנחה. הגעת ליעד.

הנה לך - הנצח כולו.