נוזל סמיך וחם

*****

נוזל סמיך וחם החל נוטף מקודקוד ראשי.
שיער ראשי נשזר בשערות ספגטי דקות ומיד אחריו נשמע קול ניפוץ עז שכנראה קיצר לי עוד כמה חודשים מחיי העלובים. לא העזתי להסתובב. דמעות החלו להציף בעיניי ורגליי רעדו בקצב גובר. הנחתי את ידיי על קצה השיש כמחפשת אחיזה ועצמתי את עיניי. הרוטב החם המשיך לנזול מראשי אל בגדיי ומשם אל נשמתי.
רק לאחר ששמעתי את טריקת הדלת המבשרת את בואו של חצי היום הטוב הרשיתי לעצמי להרפות את שריריי וליפול ארצה. הרוטב האדום, שנעצר קודם לכן על בטני הגדלה, נמרך יחד איתי על הרצפה הבהירה. לא יודעת כמה זמן שכבתי שם ובכיתי מתבוססת ברוטב החם ששרף את עורי. רציתי לצעוק ולא יכולתי. מילותיי תורגמו לדמעות ורטט שאף אחד גם ככה לא מבין. עיניי בערו וגופי היה שרוע על רצפת המטבח כסחבה מלוכלכת ומסריחה. סובבתי את ראשי לכיוון הדלת והתפללתי שלא ייכנס בטעות מישהו ויראה אותי ככה, ולמרות שידעתי שאין סיכוי שמישהו באמת ייכנס, הייתי חייבת להגיע אליה ולנעול אותה.
לא היה לי סיכוי לקום.
גם גופי בגד בי. הוא היה כבד וריק מאנרגיה. אחזתי ברגלו המתכתית של שולחן האוכל וצמרמורת של קור עברה בכל גופי. כחשופית מדממת משכתי את עצמי אל מחוץ למטבח כשאני משאירה אחרי שובל אדום של נשמתי ושארית כבודי. ביציאה מהמטבח הרמתי את ראשי אל עבר השעון, שצקצק עליי בבוז. השעה הייתה 22:41.
יותר משלוש שעות עברו מאז יצא למשמרת הלילה שלו.
דלת הכניסה לדירה הייתה בקצה הסלון, שעד אותו רגע נראה לי קטן וחונק.
אין סיכוי שאגיע לשם, חשבתי.
התקפלתי לתנוחת עובר, הנחתי את ראשי על ידי השמאלית ובידי הימנית שמרתי עליה.
יהיה בסדר אהבה של אימא, הכול יהיה בסדר, הרגעתי אותה.

נשמתי כמה נשימות עמוקות כמו שלמדתי בשיעור הניסיון של היוגה אצל חגי הג'ינג'י וניסיתי להתעלם מהכאב הדוקר בצלעות.
צלצול חד הקפיץ אותי בבהלה משנתי ולרגע אחד לא הבנתי איפה אני ומה קורה סביבי. ידי השמאלית נרדמה ממשקל ראשי, קור הרצפה הקפיא את עצמותיי ושריריי היו מכווצים. פחד מילא שוב את גופי שאיכשהו הצליח להירגע מעט. צלצול נוסף הדהד בחלל הדירה. זה היה הטלפון שלי שנשאר על השולחן במטבח.
הבטתי שוב בשעון והפעם התעלמתי מצקצוקו, השעה הייתה קצת אחרי חצות.
זה בטח הוא, מבקש שוב להתנצל, חשבתי.
השינה אוששה מעט את גופי והצלחתי להגיע אל הטלפון. חזרתי לסלון ורגע לפני שקרסתי על הספה נזכרתי עד כמה מטונפת ומגעילה אני וויתרתי על הרעיון.
על הצג הופיעו ארבע הודעות ממיכל. קראתי רק את האחרונה: "טוב אני קצת מודאגת.. מקווה שהכול בסדר אתך. דברי איתי בכל שעה".
שוב הדמעות החלו לזלוג. כתבתי לה שאני שבורה ושנכנסתי לסטטיסטיקה הלא טובה.
ומחקתי.
כתבתי לה שתבוא כי אני מפחדת שיחזור.
מחקתי גם את זה.
כיביתי את הטלפון והלכתי לנעול את הדלת. נעלתי גם את סוגר הביטחון.
את חייבת להוריד את הבגדים, להתקלח ולישון קצת, אמרתי לעצמי.
לא היה לי כוח להתקלח וגם חששתי שאתעלף ואמות באמבטיה. גם לא רציתי לישון בחדר השינה. במקום זה הורדתי את בגדיי, משכתי את הכרבולית שהייתה זרוקה על הספה ויחד עם הכריות שקניתי באיקאה יצרתי לי מיטה מאולתרת על השטיח המהוה שלא סבלתי ממילא. גם מהכריות לא היה לי אכפת כי שנאתי אותן בלי סיבה.
אני בטח נראית עכשיו כמו לאפה ברוטב עגבניות, חשבתי.
נשמתי שוב עמוק כמו אצל הג'ינג'י וחשבתי מה היה קורה אם מישהו זר היה נכנס לדירה ממש עכשיו ורואה את הכתמים האדומים המובילים מהמטבח לדלת הכניסה ולסלון, את הצלחת המנופצת ואותי עטופה בכירבולית על השטיח, והאם הנשימות של הג'ינג'י היו עוזרות גם לו.
צלצול חד העיר אותי שוב. הפעם הבחנתי מיד שמדובר בפעמון הכניסה לדירה.
מערכת העצבים שלי השתוללה.
מבט חטוף אל השעון הראה 02:10.
הוא אף פעם לא חזר הביתה באמצע משמרת.
מה הוא רוצה ממני עכשיו?
האם עזב את משמרת הלילה כדי להתנצל בארבע עיניים או שאולי החליט לחסל אותי כדי שלא אתלונן עליו?
גופי החל לרעוד ללא שליטה.
צלצול נוסף הקפיץ אותי ממחשבותיי. קמתי מהשטיח, עטפתי בכירבולית את גופי העירום למחצה וצעדתי לעבר הדלת כנידונה למוות. חיי לא חלפו לנגד עיניי. גם לא התעכבתי לחשוב מה זה אומר על חיי. אני יכולה להישבע שהרגשתי כל אחד ואחת מרמ"ח אבריי ואולי עוד כמה. דחפתי את ראשי אל העינית ובידי הימנית לחצתי על מתג התאורה של חדר המדרגות.
"מיכל".
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת שחזרה ונסגרה בגלל ששכחתי להסיר את סוגר הביטחון. פתחתי שוב את החריץ הקטן ומיכל נעצה בי עיניים משתהות.
"מה את עושה כאן בשעה כזו?" שאלתי כמעט בלחישה.
"מה אני עושה כאן?!", מיכל חזרה על מילותיי כלא מבינה את שאלתי.
"קבענו להיפגש הערב! לא ענית לי להודעות! למה סגרת את הטלפון?! השתגעתי מדאגה!",
מיכל הייתה נסערת.
"אני מצטערת" מלמלתי.
"טוב את מתכוונת להשאיר אותי בחוץ עוד הרבה זמן?", קולה של מיכל התעדן קצת.
"ממש בלאגן נוראי כאן", אמרתי.
עיניה הכחולות התגלגלו כלפי מעלה, ראשה נע מעט לאחור וזרועותיה שולבו זו בזו כעדות לחוסר הסבלנות לדבריי.
סגרתי שוב את הדלת, הסרתי את סוגר הביטחון ופתחתי את הדלת כשאני מסתתרת מאחוריה כמו ילדה ששמה את ידיה על פניה והופכת לבלתי נראית. השארתי למיכל את הדרך פנויה והתכוננתי לתגובתה. חשבתי הלוק הלאפאי שלי ומראה הדירה, על אף שהייתה בעלטה חלקית, יזעזע אותה ויגרור צרור מילים קשות ושאלות רבות - אך פניה לא הראו שום סימן כזה ופיה נותר אילם.
היא התיישבה על הספה בסלון.
נעלתי את הדלת והתקרבתי לעברה כשאני מתקשה ליצור איתה קשר עין.
"אפשר קפה בבית הזה?" אמרה מיכל ושלחה אליי חיוך מרגיע שנתפס בזוית עיני.
צעדתי באטיות למטבח שהיה מואר חלקית מתאורת הסלון, נזהרת לא לדרוך על שברי הצלחת המנופצת. מזל שאני מתורגלת בהליכה על ביצים בבית הזה, חשבתי בשקט לעצמי, כנראה שבאמת בכל דבר רע יש גם דבר טוב.
הכנתי למיכל את הקפה בדיוק כמו שהיא אוהבת והכנתי גם לעצמי על אף שלא ממש התחשק לי. הנחתי את הספלים על השולחן והתיישבתי הכי רחוק ממנה שיכולתי.
מיכל הביטה בי בשתיקה.
הרגשתי את פניי נאדמות ולרגע העדפתי את האפשרות שתתפרץ עליי באינספור שאלות נוקבות אך היא ישבה, הביטה בי ושתקה.
"אני לא יודעת מה הוא שונא יותר, את האוכל שלי או אותי", אמרתי לבסוף ועיניי נרטבו בפעם המי יודעת כמה.
מיכל הניחה את ספל הקפה על השולחן, התקרבה אליי וחיבקה אותי חיבוק ארוך ועוטף ואני נזלתי לתוכה, בכי בלי תמרורי עצור. כשקצת נרגעתי, מיכל ניתקה את עצמה ממני והסתכלה עמוק אל תוך עיניי.
"הכול בסדר, אהובה שלי. הכול בסדר עכשיו".
"אני מבקשת שתתלבשי ותארגני לך תיק לכמה ימים, אנחנו זזות מפה", הוסיפה מיכל בקול אסרטיבי ורך באותה מידה.
"הוא יהרוג אותי אם אצא באמצע הלילה בלי להודיע לו", עניתי והשפלתי את מבטי.
מיכל לא ענתה לי. היא הביטה בי עד אשר לכדה את עיניי, אחר כך העבירה את עיניה סביב בהפגנתיות תוך שהיא פוערת את עיניה ופיה, פושטת את ידיה לצדי גופה ומצביעה במבטה על הבלאגן שסביבה.
"טוב, אני רק אנקה פה את הטינופת ואלך לארוז", אמרתי לה.
"שלא תעזי לגעת בזה", ענתה מיכל ובפעם הראשונה הלילה הרימה את קולה.

עשיתי בדיוק מה שאמרה וכעבור פחות משעה כבר היינו בדירתה הקטנה והמסודרת להפליא של מיכל. שלא כמוני, מיכל הייתה תל אביבית אמתית, כזו שנולדה וגדלה בעיר ואהבה אותה מאוד ביופייה וכיעורה. מיכל לא מיהרה להתמסד ואהבה את החופש שלה. ילדים עדיין נראו לה מטרד וממש לא בער לה למצוא זוגיות, בטח שלא בער לה להתחתן. מיכל מעולם לא נתקלה במחסור בגברים לבילויים, ריגושים וסיפוק צרכים בסיסיים וטענה שאין לה רצון להתמודד כרגע גם עם הדברים השליליים שגברים מביאים איתם. בכל השנים האחרונות אני הייתי זו שתמיד ניסתה לשכנע אותה ביתרונות הזוגיות, הסברתי לה כמה שהיא מפסידה ושהיא לא נעשית צעירה עם השנים. והנה אני נושאת ברחמי את ילדתו של איש ששונא את האוכל שלי או אותי.

כל כך חששתי מהרגע שאלון יחזור ממשמרת הלילה ויגלה שאני לא בבית. ידעתי שחוסר העניין שלו בחיי הפנאי שלי משחק עתה לטובתי והוא יתקשה למצוא אותי, אך ידעתי שלבסוף הוא ימצא. מיכל ניגשה אליי עם שתי מגבות לבנות גדולות וריחניות, מקופלות כמו במלונות בוטיק וסימנה לי בעיניה הגדולות לעבר חדר האמבטיה.
"תעשי לך אמבטיה ארוכה, יש מספיק מים חמים. אני התקלחתי לפני שהגעתי אלייך. בינתיים אכין לנו ארוחת לילה טובה לזכר הימים הטובים", מיכל קרצה והצמידה אליי את המגבות.

כמה עוצמה יש בבחורה הקומפקטית והיפה הזו, חשבתי לעצמי. תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות, בזמן הנכון ובטונציה המדויקת. מאז שהתחתנתי עם אלון, קשריי עם חבריי וחברותיי הלך והתרופף. כך גם הקשר עם מיכל, חברתי הטובה ביותר. אלון מעולם לא התעניין בחיי החברה שלי ומתוך כך מעולם לא ניסה להתחבר אליהם בצורה כזו או אחרת. החברים שלנו היו החברים שלו. המים החמים החלו להרפות את שריריי הבוערים והרגשתי איך אני מתמסרת למים. הצמדתי את מזלף המים בין שדיי וחיבקתי את עצמי חזק. הבטתי על בטני וחשבתי על הקטנה שלי שעוד ארבעה חודשים תהפוך אותי לאימא. תהיתי האם היא מבינה מה עובר עליי והאם גם היא מריחה את הרוטב האדום וההשפלה. שוב דמעות הציפו את עיניי. התחלתי לסבן את גופי. ארבע או חמש פעמים סיבנתי ושטפתי ועדיין הרגשתי מטונפת ומסריחה. חפפתי את שיערי שוב ושוב והריח לא עזב את אפי. הרגשתי שאני משתגעת.

ארוחת הבוקר כבר חיכתה על השולחן.
שמתי לב שמיכל נזהרה מלהגיש מאכלים בגוון אדום ובאופן כללי נמנעה הפעם ממאכלים ריחניים מדי. תמיד הייתה לה יכולת לראות לתוך נפשי כאילו הייתי שקופה. היא גם דאגה להגיד לי שגם ככה תכננה לקחת יום חופש השבוע לסידורים, ואני כמובן ידעתי שהיא לא באמת.
התיישבנו לאכול ולא דיברנו על מה שקרה באותו הלילה. אהבתי אותה גם על כך.
לא דיברנו על אותו לילה גם אחרי שנולדה מיכלי שלי ואלון כבר יצא מחיי.