חרדת האמא שאני

וכך לעת ערב, במקלחת של סוף היום,

אני מרשה לאסונות ליפול עליי פתאום.

בין חפיפה לקרצוף -

מתחיל בראשי הטירוף

מדמיינת קול מכה (נפילה!)

עוד רגע תתחיל המולה

ועכשיו, זה בכי או יללה?

ואני במקלחת נעולה...

ואז הדמיון: צאי! נו, למה את מחכה?

וההיגיון: שום דבר, תתקלחי עוד דקה.

בסוף אני כבר לא יכולה -

סוגרת את המים בטריקה בהולה -

מאזינה כמעט בלי נשימה.

דממה.

אולי זה השקט שאחרי האימה?

אני יוצאת,

מטפטפת את פחדיי לריצפה,

בחדר, חיוך מקדם את נפשי המצפה,

"שוב מיהרת? היא מזמן נרדמה".