הלב של דנה - פרק אחרון

לפרק הקודם 

אורית לא ענתה לאף מסרון שגיל שלח אליה במשך שארית הלילה. עם כל מסרון חסר תגובה היכולת שלו לשלוט בעצמו, בכעס המבעבע, בתגובות הקיצוניות שרצו לו בראש הלכה ונעלמה. הוא שמע בראשו שיחות כעוסות שבהן היא מטיחה בו את עלבונה. הוא מצידו החזיר בהתנצלויות ארוכות שנענו רק במנוד ראש. לבסוף סיים את הלילה כועס וטרוד. תמיר ניסה להבין מה פשר מצב הרוח הקרבי שתקף אותו, אך לאחר שנענה מספר פעמים בתשובות קצרות וזועמות על שאלותיו, הבין כי עדיף להתרחק ולהניח לו להתקרר לבד. תמיר החל את הדרך בפעם השנייה מהאולם אל הרכב עם הציוד הרב נזהר מהמהמורות על שביל הגישה כמה אני שונא אבנים משתלבות הוא חשב. הוא היה חייב להאט, משפחות החתן והכלה צעדו לפניו בצעד איטי ומבושם ביין ובשמחת האיחוד הזוגי המוצלח. הוא זיהה את אורית צועדת לצד החבורה בצד ימין, שקטה ומהורהרת. הוא תמה איך ייתכן שלא ראה אותה על הרחבה כלל, הוא בטוח היה זוכר, אך היא לא רקדה במשך כל הערב, לא במעגלי הבנות ולא בריקודים המעורבים. ואם הייתה פה למה לא ניגשה לומר ערב טוב לשניהם? חלפה השאלה במוחו. הוא היה בטוח שהעניינים מתחממים בינה ובין גיל וכבר שמח עבור שניהם. הם נראו לו מתאימים ביחד והוא לא יכול היה שלא לפנטז על החתונה הראשונה שהוא יערוך לבד - למאסטר שלו. תמיר הגביר את קצב הליכתו, מסתכן בהתמוטטות ערמת הציוד, וניסה להדביק את החבורה. קרקוש גלגלי העגלה על האבנים הסב את תשומת ליבה כפי שתמיר תכנן, היא הסתובבה בכדי לראות במה מדובר וחיוך עייף נסוך על פניה. 

"תמיר, לילה טוב. מה נשמע?" אורית שאלה בנועם.

"מה את עושה פה?" הוא ענה בשאלה. 

"החתן, יוחנן, הוא בן דוד שלי. הגעתי לשמח אותו" היא ענתה קצרות. 

"ולא בדיוק עמדת במצווה, אם אני יכול להעיד" תמיר העז לומר לה. 

אורית הביטה עליו, מאטה את צעדיה בכדי לפסוע בצמוד אליו בנפרד מיתר בני המשפחה "לא ידעתי שתהיו כאן הערב. זה הפתיע אותי. ולא רק זה" אמרה בשקט ולא הוסיפה. 

תמיר חש כי יש לה עוד מה לומר אך היא עוצרת בעצמה ואין ספק כי זה קשור למצב הרוח הלוחמני של גיל במשך כל הערב. "אנחנו גם לא ידענו שאת תהיי פה. אני בטוח שגיל היה שמח מאד לראות אותך על הרחבה או לפחות מגיעה לומר ערב טוב" תמיר היסס מקווה שאינו עובר את הגבול. 

"אוו גיל ראה אותי. לא יודעת אם זה שימח אותו. אותי פחות." היא החליטה שהיא לא תוסיף לדבר, כבר הרגישה את הגוש בגרון עולה ומטפס במעלה שק הדמעות. אין לה כוונה לבכות ליד הילד, לעזאזל! אין לה כוונה לבכות בכלל! היא ניסתה לשלוט בתגובותיה, וככל שניסתה כך נכשלה. 

תמיר שמע בקולה את הרעד וחשב שראה קצה של דמעה בזווית עינה. זו הייתה שעת הכושר שחיכה לה: "אני יודע שאני רק ילד ובטוח שאת חושבת שאני לא מבין כלום מהחיים ומה פתאום אני נדחף, אבל כבר שבוע שגיל מרחף חמש סנטימטר מעל האדמה, הולך ומחייך. אני מכיר אותו מאז שאני ילד קטן, מהשכונה, ועובד איתו כבר שנתיים בחופשים ואף פעם לא ראיתי אותו ככה. לפחות לא מאז התאונה. וזה רק בזכותך." 

"חמישה סנטימטרים" היא לא התאפקה ותיקנה את התחביר שלו, כאילו היו בכיתה בשיעור לשון, "איזו תאונה?" היא הוסיפה . 

"הוא לא סיפר לך?" תמיר התפלא והוסיף: "לגיל הייתה חברה עוד מהתיכון, דנה. היפהפייה של השכבה, חכמה וטובה לא סנובית מגעילה. הם למדו אחרי הצבא ביחד בפקולטה בתל-אביב, כולם חשבו שהם יתחתנו ויפתחו משרד רו"ח ביחד. אבל דנה נהרגה בדרך לאיזו פגישה באיזה בוקר. סתם תאונת דרכים שאף אחד לא זוכר. נשאר להם רק עוד סמסטר אחד לסיום ההתמחות. ההורים של גיל התעקשו שימשיך עד הסוף. הוא היה הרוס. בסיום התואר כשקיבל את התעודה עזב הכל ופתח את חברת המוזיקה שלו: "הלב של דנה". אני לא חושב שהייתה לו מישהי, בת זוג אמיתית, מאז." תמיר שתק, הוא חיכה לראות ולשמוע את אורית. 

"לא הכרתי את כל הסיפור הזה." היא אמרה בצער אמיתי ונעצרה כשראתה את גיל נעמד מאחוריהם. 

"לא הכרת איזה סיפור? חשבתי שאת מכירה את כל הסיפורים, מכירה ומחליטה לבד מה קרה לפני ואחרי בלי לשאול, בלי להקשיב בכלל" גיל לא התכוון לכעוס כך לפני כולם, אך כל המרמור שבו, זיהה את הסדק הצר ופרץ ממנו החוצה כמו סילון של אש.

"אל תחכו לי, אגיע בבוקר לברכות" אורית אמרה לחבורה שלפניהם, לגיל אמרה: "בא רגע הצידה" היא משכה אותו לעבר ספסל בגינה הקדמית ממש לפני היציאה מגן האירועים. 

אורו של פנס צהבהב האיר אותם דרך ענפי הפקאן הגדול שגדל מעל הספסל ותמיר חשב שאם ש סיכוי שמשהו טוב יקרה אין ספק שהתפאורה פה מתאימה. הוא המשיך לדחוף את העגלה בסיפוק. 

"למה לא ענית לי כל הערב?" גיל לא התאפק. 

אורית הביטה קדימה שאפה מלוא ריאותיה אויר ואמרה בשקט: "הבחורה שחיבקת היא בת הדוד שלי, אבישג. ראיתי אותך איתה. אין לי איך להתחרות בה, אני לא מוכנה לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה, אז למה לנסות בכלל?" הגוש עלה שוב וטיפס בגרונה, היא ניסתה לשלוט בקולה. 

גיל מיהר לענות: "אני לא מכיר אותה בכלל. סתם אחת שנדבקת, שמחפשת. תשומת לב, מחמאות, סקס אולי. אמרתי לך כבר, אני לא צריך את זה. היו לי מספיק מכל סוג." גיל פנה לעברה והניח ידו על ידה והמשיך "אני לא יודע מה יצא מהחברות בינינו, אני רק יודע שלא פגשתי מישהי כמוך כבר המון זמן, אני אוהב את השקט והרוך שאת משדרת ואת מה שאני מרגיש בשבוע האחרון. נעים לי ככה. רגוע לי. מאד הייתי רוצה שנמשיך להכיר אחד את השנייה. אמרת לי אז בבית הספר שאני צריך להכיר אותך קצת, גם את צריכה להכיר אותי ולא לשפוט מתמונה אחת שאת רואה. סרטים זה מדיה אחרת, אני עושה מוזיקה" אמר וקיווה שהבדיחה בסוף דבריו תגרום לה לחייך. 

הדמעה שהתגלגלה על לחייה הרטיבה את שפתיה שהתעגלו לחיוך קטן "חשבתי שהיא כבר התלבשה עליך. אני מכירה את הסיפורים שלה ועליה. לא שופטת אותה אבל זה פשוט לא מה שאני מחפשת" היא אמרה ולא הסיטה את כף ידה. 

"אז את מרשה לי לנשק אותך סוף סוף? אני בטוח שזה הכי הרבה זמן שחיכיתי כדי לנשק מישהי בעשור האחרון" גיל ספק שאל ספק הצהיר על כוונותיו תוך שהוא רוכן לנשיקה העדינה והמרפרפת ביותר שהצליח להשליט על שפתיו הנואשות. היא נעתרה. ענפי הפקאן נעו ברוח לילית חלשה, מסכימים בשתיקתם לאיחוד הזוגי המוצלח.

נכתב על-ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
הדף נקרא 109 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי