552

הוא עמד במסדרון, נשען על משקוף החדר. 

"חמש מאות חמישים ושתיים", הוא גלגל את המספר בין שפתיו. מעניין כמה חדרים עוד יעברו במחלקה הזאת, הוא לא הצליח לעצור את זרם המחשבות. מתקשה להחליט אם הוא רוצה להמשיך את רולטת שיבוץ החדרים או לעצור לפני שיתקרבו מדי לתחנת האחיות, לחדרי המונשמים, כי הרי משם לא עוברים כבר לשום חדר נוסף, ואולי טוב שכך. 

והיא בכלל אוהבת את החוץ. בכל פעם מחדש שהוא מביא אותה לכאן, וצריך להודות, הם מבלים כאן די הרבה לאחרונה, הוא מרגיש אותה מתכווצת עוד קצת. מבטה העייף נח עליו ללא מילים, והוא מרגיש את מילותיה האילמות מאשימות אותו על ששוב נכנע לכאב הפיזי ולתפיסת המציאות המתעתעת שיש מי שיוכל לו. 

היא בכלל רוצה לשבת על חוף הים ולראות את הכלבה מתרוצצת הלוך ושוב, נוגעת לא נוגעת בקצף הגלים.

"תראה, תראה כמה אומץ וכמה פחד בערבובייה" היא תלחש לו,

"בדיוק כמוני" הוא יענה ויחשוב על השיחה ההיא שלא התקיימה בסופו של דבר. הוא רצה להגיד לה שהוא אוהב אותה, שהיא חשובה לו כמו אוויר לנשימה, שיכול להיות שהסוף מתקרב, ואולי כדאי שיכירו אותו, את הסוף. אבל הוא שתק ונתן לרופאה לדבר על פרוטוקול רפואי, על מחקרים ותרופות ניסיוניות, על תופעות לוואי זניחות ועל שברי אחוזים. הוא הרגיש כיצד היא פורחת מבין אצבעותיו עם הבטחותיה של הרופאה, נאחזת בחוט הקשור לבלון תקוות השווא. "אל תדאג רוני רון, זה סופו של כל בלון" הוא שמע בראשו את הדקלום הידוע.

"היא מוכנה" נגיעת יד מרפרפת בזרועו עצרה את זרם מחשבותיו. "סיימנו לנקז ולנקות, היא נושמת לבד, שוב" דיווחה לו האחות ומיהרה לחדר הבא.

"מוכנה?!" הוא התעורר מחלומותיו, מרגיש לפתע את הלחץ ברגליו, מבין שעמד כך במשך זמן ארוך מאד במסדרון, חשוף למבטי העוברים והשבים. הוא ניגב בחטף את דמעותיו שסימנו את קווי הצער על לחייו. הוא הדף את דלת החדר. חמש מאות חמישים ושתיים, הוא גלגל שוב את הספרות בראשו. 

"עוד שני חדרים ויש לנו בינגו, אמא" הוא אמר, וראה אותה קורצת אליו את הקריצה המפורסמת שלה, כשהבינה את כוונתו. והוא בכלל שכח שהיא מסוגלת לחייך. "טוב, נוסעים לים?" הוא שמע את עצמו ספק שואל ספק מצהיר. היא רק חייכה.