הגולגולת של מרים

את הדימום הזה אי-אפשר לעצור.

לא תכריכי פאר של הקיסר, או של הפרעון, וגם לא מילות פרידה.

היא התיישבה על הספסל מול הבריכה. האדמה משכה את השמש למקום אחר, והשמיים החליפו את גלימת הזהב בשק שחור. מרים לא ידעה כמה זמן לשבת שם.

גם השתיקה שלה השאירה אותה, והחבילה נתונה בין ידיה הקטנות. היא איגרפה אותן וסרקה את היער והבריכה המרוקנת – המים בה הסריחו. לא רחוק ממנה היה מוצב נטוש מהתקופה שבה נכנסו חיילים לשטח דרום לבנון. הוא היה בנוי מאבנים מכוסות בחוטי תיל וניצב באמצע היער, לא רחוק מהבריכה. מזדקר. אם לא הייתה מכירה את האיזור הזה, את הבטון המזוין והקליעים שחוררו אותו, הייתה חושבת כי המוצב הוא משרפת גופות.

היא חיכתה. בחבילה הייתה גולגולת של עכבר, ואליו מצורף מכתב. גד לא ידע מה מחכה לו, הוא היה אמור לבוא עם הטנדר שלו ושוב להתחיל לנקות את הבריכה, כמדי לילה.

אף אחד לא ידע שהוא עושה את זה, רק לה סיפר שבבריכה הזאת שחה ניר שנהרג בלבנון. הוא אהב את הבריכה הזאת.גד הגיע בדיוק כשהתנים נשאו קולות ברכה מתוך היער. אורות הטנדר בהקו והיא ראתה אותו ניגש לבגאז', מוציא רשת ומפוח עלים, הגופיה האדומה שלו בוהקת בחושך.

מרים לא זזה. צפתה בו עורם את הציוד באיטיות, ומתמתח, וסוגר את הרדיו שניגן מרסדס בנד. רק אחרי שדומם את המנוע והתחיל ללכת עם הציוד הבחין בה יושבת על הספסל. הוא הניח את הארגזים וקרא – מי זה?

היא נדרכה וקראה חזרה – סוף סוף הגעת. חיכיתי לך כל היום פה.

הם התחבקו דקה ארוכה, חיבוק חזק, בוטח, שמחליפים שני אנשים קרובים.

-         למה את בוכה, מרים?

היא לא שמה לב. ואולי לא חשבה שהוא ישים לב, אבל זה היה שקר, את הדימום הזה אי אפשר היה לעצור.

-         בגסי מת, בגסי מת, גד. ואני כבר שבוע לא יודעת מה לעשות.

היא דחפה לתוך ידיו את הקופסה והתיישבה על הקרקע הקשה. הדמעות זלגו מתוך עיניה באדישות מבוקרת של אדם שכבר נפרד. גד הניח את הקופסה וחיבק אותה חזק. הוא הבין. הוא הבין ללבה. היא ידעה שהוא מבין. אחרת לא היה חוזר מדי יום לבריכה של ניר. היא הרגישה את חום גופו עוטף אותה וביקשה בלבה שלא ילך. שלא יפסיק.

הלילה הצונן הפחיד אותה, וחום גופו פיצה על כך.

-         הבאת אותו לכאן?

-         כן, אני פשוט לא ידעתי מה לעשות איתו. הוא פשוט הפסיק לנשום, וחשבתי שהוא ישן ממש חזק, ואז כיסיתי אותו בשמיכה. אבל בדרך כלל הוא זז, וצווח, ואני מלטפת אותו והכל בסדר, אבל הפעם הוא הפסיק. והבאתי לו מים, אוכל, הצמדתי את החלב לפה שלו. והחלב נשפך. זה כל כך... זה היה מזעזע.

עיניו ניבטו אליה מתוך חשיכה נסתרת. חושפות שתיקה שעמוקה כמו מימי הבריכה שמתמלאת מיום גשום. מבטו החומל דיבר אליה, בעדו.

לאחר שתיקה ארוכה אמר לה לקום. היא הלכה אחריו כשהתקדם אל תוך היער. מרים גררה את רגליה. היא לא יכלה לדמיין מה הרגיש כשניר נהרג. מה עשה, כיצד צרח לתוך הכרית בלילה, ניפץ מנורות, ברח אל תוך היער וישב בתוך זוהמת הבריכה הריקה. היא רצתה להתיישב בה איתו, היא רצתה להגיד לו – אני מבינה.

אבל הוא איים על כולם. גידל זקן מחוספס, איים לטפס מעל גדר הגבול; איים לאסוף תפוחים עד סוף ימי חייו במטע תפוחים ולנדור נדר של שתיקה; איים לקחת את חייו.

הם שמו פעמיהם אל המוצב. גץ מן המצית הפך לאש קטנה שליוותה אותם בתוך מבוך הבטון. הד שקיות הבמבה המרשרשות, זכר לימים ההם, גרם למרים להבין שהם נכנסים לעומק המוצב. חולצות קרועות עדיין שכבו שם, והזבל, ניירות מקומטות. והיא יכלה להריח את הבל הפה של גד. מסטיק מנטה. מהודק, הגון, אסוף. לא יכלה לדמיין בעצמה איזה סירחון הוא מטשטש.

הגז נגמר מהר מאוד, וגד אמר לה – תני את הקופסה ותחזיקי לי את היד.

ידו העוטפת הרגיעה אותה. והם המשיכו לפסוע בין קירות הבטון למעברי הברזל עד שהגעו לחדר מרווח. גד הרים נר שעווה שהיה מונח על הרצפה והצליח להדליק אותו. הוא לקח ממנה את הקופסה והניח אותה ליד הנר.

-         ניר הולך להגן עליו שם למעלה. אל תדאגי. אני בטוח שהוא יסתדר. יש שם גן עדן לעכברים.

היא קראתה את פניו באופן קלוש ביותר, ולא יכלה להכריע אם דבריו היו דברי נחמה או אמירה של ממש.

-         איך אתה יכול לדעת?

גד הסתובב אליה, עיניו אטומות.

-         ניר מסתובב כאן, במוצב. וכל החברים שלו. הם פשוט עברו לגור כאן במוצב. אבל הם מסתתרים. אנחנו לא רואים אותם, כי הם מתביישים לצאת החוצה. מפחדים שיראו אותם ויכעסו עליהם על מה שקרה. אז אני בא ומשאיר להם משהו נחמד. גם בגסי יהיה כאן. יסתובב. ימצא את ניר. ואת – אל תדאגי לגבי זה.

-         אני רוצה לצאת מכאן.

-         בואי נישאר עוד קצת. נשתוק בשבילם.

הם שתקו. כעבור דקה קלה התרומם, נשף על הנר והם פסעו שוב בתוך העלטה, החרדה בקרבה התגברה לכדי בחילה אמיתית. כשהגיחו לאוויר העולם שוב בירכה על כך שהם לא נשארו שם לנצח. היה נדמה לה שהוא נושם את האוויר שלהם, שהוא חי את ניר.

-         אני לא משוגע, אמר לה בטון פגוע, כשהתחילה להתרחק ממנו. אני רק מתגעגע.