נרקיסים

אני עדיין לא יודעת בדיוק על מה הסתכלתי, אבל אני זוכרת היטב את ההרגשה העמומה שהספה החדשה מתחת לרגליי רכה פחות מהרגיל, את האופן שבו צליל החדשות בטלוויזיה דעך והתעגל כאילו הייתה מתחת למים, את השקט הנורא שהזכיר לי שיעור ספרות אחד רחוק בבית הספר, בו למדנו על אוקסימורונים ועל ביטויים כמו שתיקה רועמת. הפנים שלו - אלה שראיתי שוב ושוב במשך שלוש השנים האחרונות, ותמיד היו מלאי הבעות עגולות וקמטים עדינים שחיוכים טבעו בהן - נראו עתה כמו פצע פעור. העיניים המחייכות דממו. הקמט בין הגבות התחדד. הוא הביט בי ובו זמנית מעבר לי, כאילו הייתי שקופה, וקול בתוכי צרח לי לברוח. השתיקה שלו, מלווה בכלום המוחלט שהשתקף ממנו וזרם ממנו החוצה כמו מים דרך חור בסכר, גרמה לי לחשוב על שבילים ריקים בערים נידחות בשעות הלילה, על יללת חיות שלא מתקיימות בשעות היום, על ענפי עצים שהעלים נשרו מהם והתנודדו עתה ערומים ברוח של יום חם מאוד.

הכל היה כל כך שקט. התפללתי לחיות במאה אחרת, בימים בהם עוד היה שעונים שתקתקו על הקירות. פתאום הם נראו לי אציליים, היעדרם נסך בי חוסר שקט, גרם לי להבין אותם כפי שאולי בני אדם רחוקים הבינו אותם באמת: תפקידם לא היה להניע את הזמן, אלא למנוע ממנו לקפוא.

אני לא זוכרת מה אמרתי. ניסיתי להזיז את שפתיי, אבל המילים יצאו חסרות פשר, מבוהלות, מבולבלות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות, שאלתי. מה אנחנו יכולים לתקן. הספה התקשתה עוד יותר תחתיי, נעשתה קשיחה כמו גזע עץ. והפנים שלו התרוקנו עוד יותר, שאבו אותי פנימה, נפערו עוד ועוד, איבדו כל איכות אנושית. יכולתי להרגיש איך הבגדים מאיימים להשאב מעליי ולקרוס פנימה לתוכו, ראיתי את עצמי נאחזת בקצה ארובות עיניו כדי לא לצלול פנימה אל תוך התהום.

  הוא לא אהב אותי יותר. בעצם מעולם לא אהב - היכנשהו במעמקי הכלום שהשתקף אליי מקצה השני של הספה יכולתי לשמוע הד של קול לא קיים, צרחה שאיש לא צרח מעולם, טריקה של דלת שאף פעם לא נתלתה על משקוף. קליפה ריקה, כד שמעולם לא התמלא מים, ואקום שלוקח לתוכו הכל. המסיכה נשרה, ועתה נותרתי אני להתבונן במפלצת שמתחתיה. נרקיס.

  אחותי לא הבינה דבר, כשניסיתי לספר לה למחרת. עוד אחזה בי התחושה שנחלצתי ממלתעות של חיה לא מוכרת, ואולי המילים המשיכו לצאת ממני מבולבלות גם כשהייתי רחוקה ממנו, רחוקה מהספה, מהתקתוק הבלתי נראה של השעון שהתפללתי שיהיה שם. אבל היא הייתה צעירה, היא לא הייתה יכולה להבין. בגיל שש-עשרה, עם קצת מזל, אנשים עדיין לא חשפו בפנייך בורות להחלץ מהם. בכל זאת התעקשתי, הייתי צריכה לדבר, הייתי מוכרחה לתרגם את מה שראיתי לכדי סוג של אמת ולו רק בכדי שלרגע אחד לא ארגיש שאני יוצאת לגמרי מדעתי.

  ״את משתמשת בפילטרים בטיק-טוק, נכון?״ שאלתי אותה ברגע של הארה, מובכת מהפשטות שבה זה נפרש בפניי. ״את יכולה להיות יפה יותר, או מאופרת, או אפילו כמו כלבלב. נכון?״

  היא הנהנה והמשיכה ללעוס את המסטיק שלה. ריח של דובדבנים מילא את האוויר בינינו על גרם המדרגות בחצר הבית שהיה רחוק מאוד.

  ״זה כאילו-״ התחלתי לומר, תפסתי את עצמי מגמגמת, נאבקתי שוב ושוב לברוח מהתחושה המנוכרת השחורה, תחושה של רעפים שנתלשים אחד אחד מעל גג תחת רוח חזקה מדי ומתרסקים על הכביש, ״-אם את מזיזה את המצלמה מהר מדי, אז-״

  ״-אז רואים לרגע את הפנים שלך באמת,״ היא אמרה בביטול. ״לזה את מתכוונת?״

הקלות שבה אמרה את זה - האדישות - הידקו אותי במקומי. שוב הרגשתי שאני אני, שהמחשבות שלי אמיתיות. אם היה בסביבתנו שעון, הוא היה מתקתק.

  ״כן,״ אמרתי והנהנתי. ״כן.״

  ״אני עדיין לא לגמרי מבינה.״

  ״אני חושבת שככה עדיף.״

  כעבור זמן לא ידוע היא חזרה אל תוך הבית. נותרתי לשבת על קצה המדרגות עד שהלילה ירד. הירח צבע את השדות הריקים המקיפים את העיר בנוגה חיוורת, כזו שהייתה יכולה להאיר גם במעמקי התהום.

נכתב על-ידי
סתיו הולץ
הדף נקרא 98 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי