דף #5643
שולה ברנע
25 לינואר 2022
·
2 דקות קריאה, 262 מילים
גורל סופגניות
כבר מגיל שלוש וחצי עמדתי על התורפה של אמי –חוסר מושג מה זה מטבח ובישוליו או אפיותיו. כסתגלנית מבטן ומלידה הסתפקתי במועט וציפיותיי ירדו לקרקע בכל הנוגע לתחום זה, כמו בתחום התפירה. רצה הגורל לתעתע בה והיא נבחרה על ידי הגננת ברוב טקסיות להביא סופגניות בחנוכה. "תגידי לאמא שלך, שהיא צריכה להביא סופגניות לחג חנוכה" הודיעה לי הגננת נחמה בחגיגיות. עד היום מזמזם באוזניי קולה התובעני. מיד כשהגעתי הביתה בעת שאכלתי סולית בשר קשה ותפוחי אדמה כמותה , בישרתי לאמא על המשימה הקרבה בהתרגשות טבעית של ילדה רכה::"אמא, נחמה בקשה שתביאי לחנוכה סופגניות ממולאות בריבה" . במבט לאחור איני יודעת למה הוספתי במילוי ריבה ,זו הייתה רשעות מצדי להכביד על המשימה הבלתי אפשרית כמעט לחלוטין עבור אמא. הרגשתי עד כמה אמא יצאה משלוותה, וכך שתפה אותי בחששותיה, יותר כדי להירגע בעצמה מאשר להרגיע אותי. ."ריבי, יהיה בסדר, יש לנו בבית כל המצרכים, למה שלא יצליח לי?" כאילו הקשיתי לה קושיות. היא עמלה עליהן כל הערב עד שהלכתי לישון ועדיין לא ראיתי מה יצא. אני רק זוכרת ,שאמא נראתה אדומה ממאמץ והזיעה מאד. ריח הזעה עלה על ריח הטיגון. לא הופתעתי בבקר, כשנחשפו לעיניי סופגניות שחומות שרופות וקשות כאבני קלע קטנטנות. אמי בזקה עליהן המון סוכר... בחופזה עברה עלי כל החגיגה, כשניתן האות לאכול-ראיתי לצערי, שהמגש נותר בשלמותו, חסר מבקרים... שום ילד או מבוגר לא פקד את תבניתנו. חזרנו בבושת-פנים שלושתנו: אימא אני והמגש., עד היום איני מבינה, למה היא לא השליכה את תוכנו בדרך הביתה. תהיתי, האם אלך בדרכיה ,או אשפר את יכולות הבישול שלי ואשקיע בתחום זה את מרצי היצירתי. חוששתני, שבכלל לא קסם לי לעלות על כישוריה במטבח.