הפלישה לקייב

שתיקה מרחיבה חללים ריקים. מאירה רחובות הומים בעצבות היומיומית, הפשוטה, של אישה המאכילה חתול רחוב חולה. נערה יהודייה התיישבה במיסה של יום ראשון, מתבוננת בציורי הקדושים. לנערה היהודייה קראו חנה, וידייה היו משולבות בבושה בחיקה. היא ישבה לבד על הספסל האחרון והאזינה לדבריו של הכומר השמן בדממה.

אף מחשבה לא חלפה בראשה. הכנסייה קרקעה אותה, הוציאה אותה אל מחוץ למקום ולזמן. היא ראתה את האנשים כולם. גברות מבוגרות שישבו סמוך אליה, בעיניהן חרושות הקמטים מופיע הניצוץ הנדיר ההוא של האמונה – שאבדה למרבית האנשים. היא רצתה להיות כמותן. לשבת בבית הכנסת ולהניח למילותיו של הרב להיכנס אל תוך לבה ולחולל בה שינוי. כי הרי מה היא מטרתן של המילים, אם לא לחולל שינוי? ומה היא מטרתה של השתיקה? אבל לא בכנסייה מצאה את מקומה, ולא בבית הכנסת.

בסוף המיסה המשיכה לשבת על הספסל והגברות פנו אליה, שואלות אותה מנין היא. חנה רק חייכה אליהן, חיוך עצוב, ומשלא השיבה, הרצינו פניהן של הגברות והן נחפזו לצאת מן הכנסייה.

האוויר שעמד בכנסייה סחרר אותה. הוויטראז'ים הגבוהים, פניו מלאות הסבל של ישו, הצלב הגדול המזכיר למאמינים שההקרבה הייתה מהות חייו. הקרבה הגדולה למען האחר. וכשהסתכלה על חייה שלה, ההקרבה שעשתה למען האהבה לא זכתה לתמורה. והנה היא יושבת בכנסייה ושותקת וידיה בחיקה, מהרהרת בהקרבות שלה, מעשים ללא תמורה.

הקור חלחל מבעד לדלתות הענק והעביר בה צמרמורת. הכומר הסתובב אליה ונתן בה מבט בוחן. תמיד היה סוקר אותה. היא הייתה חריגה בכנסייה זו והכומר היה יכול להוציא אותה, אך כשהיו מחליפים את מבטיהם המוזרים היא תהתה אם ידע שהיא חסרת אמונה, אם הוא שפט אותה על כך, אם הוא היציר על נוכחותה במשכן הקודש שלו. היא רצתה יום אחד לבוא לכנסייה ולהפיל את הצלב הגדול.

הכומר בחן אותה פעם נוספת והיא נעמדה ויצאה מן הכנסייה, מעיפה מבט אחרון בפניו הסובלות של ישו. הספסל שעליו רצתה לשבת אחרי המיסה, כמדי יום ראשון, היה תפוס. ישב עליו גבר מבוגר שהיה לבוש כמו ילדה קטנה. הוא תפס את מבטה באופן מידיי. היא הרגישה אי-נוחות לידו וחלפה על פניו, ממשיכה ברחוב. לידו עמד בקבוק שמפניה סגור עדיין. הוא ישב והתבונן בכנסייה, רגל על רגל. הרחובות של קייב היו ריקים. השמועות על הצבא הרוסי שהלך והתקרב לקייב והיה רק במרחק שלושים קילומטרים הגיעו לאוזניה וגרמו לה לבחון את הרחובות בחיפוש אחר קני רובים בחלונות. בשלב מסוים נעצרה במקומה ושמעה את התפוקקות השמפנייה. צעקת האיש הזקן הדהדה – "אנחנו ברווזים במטווח בלאט! אוי אדוני הכומר, אתה רוצה לגימה? בשביל השלום נשתה, אני מתפלל לשלום."

חנה הסתכלה על הרחובות הריקים. אנשים בודדים צעדו מהר מחנות לחנות. תורים ארוכים השתרכו ליד הכספומטים וחנויות המזון. עיתונאים זרים שעמדו בפינות הרחוב דיווחו על המרתחש מחוץ למחוזות העיר, אבל הפחד והמורא אצל חנה היה נעול. קפוא. היא רק רצתה לשבת בכנסייה וליהנות מהמיסה של יום ראשון, אבל הספסל שלה היה תפוס. בתיק הצד שלה הייתה מחברת, והיא רצתה לכתוב בה על המתרחש. בנפשה, בחייה, ולא היה מקום מתאים יותר מהספספל הבודד הזה מול הכנסייה. היא הפנתה עורף למרכז העיר, נעמדה מול הגבר המבוגר, ואמרה – "אתה תופס לי את הספסל, אדוני."

הוא שתה מהשמפנייה ולא הסתכל עליה. "את יכולה לשבת לידי. אני יושב כאן כל ראשון."

"לא, אני יושבת כאן כל ראשון אחרי המיסה!"

"קחי בלאט, תשתי, תשתקי, ותשבי פה. אני לא הולך לשום מקום."

לא היו עוד ספסלים. האיש המוזר בהה בכנסייה והמשיך – "אני מרגיש בודד כי אני יודע שהישועה לא תגיע. הרוסים השתלטו אתמול על לוגנסק. זה רק עניין של זמן שהם יבואו לפה בלאט."

"המשפחה שלי גרה בלוגנסק. למה אתה לבוש ככה?"

"זה הבגדים של אשתי."

"למה אתה לובש אותם?"

הוא שתה עוד מהשמפנייה. "כי אני יוצא למלחמה. למה את לא בלוגנסק?"

"הם אמרו לי שבקייב אני אהיה בטוחה. אני פה כבר כמה חודשים, גרה עם הדודה שלי."

הוא הצליב את מבטו עם מבטה. פניו לא היו מגולחות, שיערו היה שומני. פניו הביעו את הזעם הצרוף הזה שהיא ראתה בעיניי אביה, שנפרד ממנה ואמר שאם תהיה מלחמה הוא יהיה הראשון בשדה הקרב. "את לא תהיי בטוחה בשום מקום."

"אני בטוחה בכנסייה."

הכומר יצא מדלת הענק של הכנסייה והסתכל עליהם. היא – נערה יהודיה עם כוונות רצחניות, והוא, איש זקן הלבוש כמו ילדה קטנה. "את בסדר, ילדה?" ובמקום שהיא תענה - האיש המבוגר פרץ בבכי, וטמן את ראשו בידיו.

הקווים האלכסוניים של התודעה יצרו שורה מסורגת של מעברים נסתרים, שבהם ניתבה את דרכה המילה שמצאה את מוצא פיה, באנגלית עילגת, "כומר, איך אני יכולה להתגייס למלחמה?"

שני הגברים צפו בה בחשש מה.

הכומר נתן בה מבט ארוך. "אִם־בִּלְשֹׁנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין־בִּי אַהֲבָה הָיִיתִי כִּנְחשֶׁת הֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה׃ וְאִם תִּהְיֶה־לִּי נְבוּאָה וְאֵדַע כָּל־הַסּוֹדוֹת וְכָל־הַדָּעַת וְאִם תִּהְיֶה־לִּי אֱמוּנָה רַבָּה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאָיִן׃ וְאִם־אֲחַלֵּק אֶת־כָּל־הוֹנִי וְאִם־אֶתֵּן אֶת־גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה כָּל־זֹאת לֹא תוֹעִילֵנִי." (קורנתיים 13:1-3)

חנה לא הבינה מה הכומר אמר לה. היא לא הייתה נוצרייה, והיא לא ידעה אנגלית טוב. אך בסיום דבריו התבונן בה הכומר בציפייה שתגיב, אך היא משכה בחולצתו הוורודה של האיש המבוגר והתבוננה בו בתחינה שיתרגם לה את הדברים. הוא הניח את בקבוק השמפנייה וגירד בזיפיו. לאחר דקות ארוכות תרגם לה את הדברים והיא שאלה אותו מה הוא חושב על הדברים. "אני עושה את זה בשביל המדינה שלי בלאט. אני עושה את זה בשביל אשתי. אמות מוות מיותר. אמות, אמות, אמות." הוא הצביע על הכומר. "כן, אני עושה את זה מאהבה כומר," ואז הוא נפנה אל חנה. "ואת רוצה ללכת לחזית? תברחי, אם יש בך שכל, תברחי!"

הוא קם מהספסל ושתה עוד מהשמפנייה. הוא התקדם אל הכומר והביא לו את הבקבוק ביד, מצביע על חנה. "זאת ילדה עם כוונות מוות. אתה מבין אותי? אני חייב ללכת לחזית. תשמור עליה, תשמור עליה בבקשה. ועל אשתי. ועל מבקשי המקלט. כשהטנקים יפלשו לקייב תתפלל בשבילי כומר." הכומר הוריד את שרשרת הצלב הגדולה מצווארו ושם אותה על צווארו של האיש המבוגר. חנה התיישבה על הספסל והוציאה את המחברת שלה, כותבת בכותרת העמוד "מכתב לאיש המוזר שיצא למלחמה". הכומר הניח יד על ראשו של האיש והיה נראה שהוא מתפלל עבורו. חנה רצתה לכתוב לו מילות נחמה, מילות פרידה, מילים שיתנו לו כוח בחזית. שתיקה מרחיבה חללים ריקים. וכשהיו שלושתם שותקים, אל מול הכנסייה הזאת, וחנה כתבה בחופזה גדולה את המכתב על גבי הספסל, חרדה מילאה את חזה והיא קיוותה שתספיק לסיים את המכתב לפני שהוא יצא למלחמה. ואכן, כשהכומר סיים להתפלל עבורו, הגבר החל להתקדם מהר לעבר מרכז העיר, והיא השיגה אותו ומשכה בשמלתו המגוחכת. "קח את המכתב שלי, קח אותו למלחמה!"

הוא נעצר הביט בה מלמעלה, ומייד כרע על ברכו והניח את המכתב בחולצת הנשים שלו. דמעות נצצו בעיניו. "תפני את הכוונות הרצחניות שלך לדברים טובים יותר. תכתבי לחיילים מכתבים." היא רצתה לפרוץ בבכי ולהגיד לו שהיא רוצה ללכת איתו, אבל הוא המשיך במורד הרחוב והיא התבוננה שוב על טורי האנשים ליד הכספומטים וראתה את הגבר בבגדי הנשים הולך ומשתלב בהם, וברחה אל הספסל שמול הכנסייה.